השבוע התקיים בירושלים יריד הספרים הבינלאומי ה-23 ביוזמת מנהלת יריד הספרים הבינלאומי, בשיתוף עיריית ירושלים, משרד החוץ ומו"לים מהארץ ומהעולם. מי שאוהב ספרים בוודאי מצא את היריד האחרון אחד מאירועי התרבות המרשימים. עליתי לירושלים מן השפלה תוהה מה צופן לו ביקורי.
מעיון בתוכנית היריד אשר התפרסמה בעיתונים היומיים, ביקשה נפשי לפגוש את הסופר ארי דה לוקה. הסופר האיטלקי הופיע בהתנדבות בפסטיבל וכן, ביום שלישי הופיע יחד עם אחינועם. ביום חמישי, ה-22.2.07 שוחח עם הבמאי אבי נשר על סרט הקולנוע הישראלי, אשר יצא לאקרנים בעוד חודשים מעטים, המבוסס על ספרו של ארי דה לוקה "הר אדוני".
יום נעים וחמים קיבל את פני בהגיעי לבנייני האומה. הדרך העולה לירושלים מרגיעה במידה מסוימת, הנוף מתכסה בירוק ככל שמתקרבים להרי ירושלים, הכביש בין השפלה לבין שער הגיא מסיע אותי עד לעליית הקסטל ועד לכניסה הראשית לעיר, בואך רחוב בצלאל. ותמיד סינדרום ירושלים תופס אותי: אני מרגישה נפעמת בכניסה לאור של ירושלים.
השמש שהאירה פניה מחוץ לבנייני האומה כמו הצפינה הבטחה להמשך מרתק בתוך המרחב של בנייני האומה שאכלס הוצאות ספרים בצבעוניות רבת חן. אני מודה ומתוודה לא זכור לי, אף שהגעתי למיטב שנותיי, שזכיתי לחוויה כזאת. ביקור ביריד ספרים בינלאומי מעניק למבקר ניחוח זר, מותיר טעם של חוץ לארץ. בליל שפות עולה באוזני כאשר אני עמדתי בתור להיכנס לחלל הפנימי. מישהי שואלת אותי אם אני מבינה צרפתית, פארלה וו פרונסה? היא תוהה. ואני אומרת לה ז'ה קומפרי מה פה פארלה. אני מבינה אבל לא כל כך מדברת. גם איטלקית נשמע בהמשך, עיתונאים, סופרים ומשוררים יתערבבו ביניהם לצד דוכני היריד.
הכניסה ללא תשלום מאפשרת גישה נוחה, אין צורך לעמוד בתור לקופות, וישנה הרגשה שהנך רצוי בלא צורך לעשות חסד עם מארגני היריד. רשות השידור הקימה תחנת שידור בלב היריד, ומשרד החוץ ערך מסיבות עיתונאים והשיק מיזם בו סופרים מכל העולם רושמים פסוק אחד מן התנ"ך.
אני נכנסת באחת הכניסות ליריד, מכוונת צעדיי לקראת הקפה הספרותי. אין טעם למהר אני שחה ביני לביני. בהרגשה נינוחה זו אני נתקלת בביתן ליטראטורה. אני נעמדת מול הביתן מהרהרת לי על מקומו של אתר אינטרנט ביריד הספרים. וכאן נסגרת העסקה הכי מהירה שלי. יושב לו יעקב בר חיים, ואני מציגה את עצמי. קשה לי לתאר את חווית המפגש עם מנהל האתר, את האיש שיזם לראשונה בישראל את מערכת השיווק של הספרים האלקטרוניים. אני מכירה את יעקב הכרות וירטואלית מספר שנים. ככותבת הוא תמיד העניק לשירה ולפרוזה שלי במה די נאה. יעקב בר חיים שמח לפגוש אותי. ואני שמחתי לראות את האתר הזה מוצא לו במה בעולם האמיתי. שילוב מעניין בין הוירטואלי לבין החיים. הספרים מנצחים והרוח עדיין קיימת ויש איזה מגע משיק בין שני העולמות. יעקב ביקש שאשאיר לו עותק מספר השירים האחרון שלי, "תבואת השיגעון", מבטיח לי שתוך שבוע הספר יעלה ברשת בצורה אלקטרונית פתוח למכירה לקהל הגולשים. זאת ועוד הוא מזמין את כל סופרי ישראל להציג ולמכור את ספריהם באמצעות האתר שלו. בהחלט רעיון מקורי ומבורך.
מפגשים מרגשים, סגירת עסקות וכמה חברים מסתבר שהיריד הוא מקום מפגש מאוד חשוב בין יוצרים לבין מוצאים לאור, זאת לא ידעתי עד אשר המשכתי הלאה. ואולי גם סגירת העסקה עם יעקב בן חיים מרמז על אופיו של היריד. היריד בהחלט מקום לסגירת עסקות ובאווירה הטובה גם מבטיחים הבטחות. אני שמחה שגררתי את ידידי בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים ליריד, שהוא קצת שבע ירידים, היות והוא מתגורר באזור ירושלים וכיוצר ותיק ראה כבר המון ירידים, אולם את היריד הזה הוא בוודאי יזכור מהיבטים נוספים. כן, גם מהיבטים מצחיקים.
באחד הדוכנים עמד מו"ל מאוד מוכשר בעל הוצאת הספרים "אבן חושן". אבן חושן נחשבת לפייר קארדן של הוצאות הספרים. כל ספר שיוצא לאור בהוצאה הזאת הוא כמו פנינה. הליטוש שעובר הספר הוא כמו ליטוש של יהלום לפחות. תשומת לב רבה למראה האסתטי של הספר, לעיצוב העמודים לאופי הויזואלי של הספרים וכל ספר נדמה כיצירת אמנות מלווה באיורים מקוריים. שילוב שבוודאי הופך את הספרים שהם בעיקר ספרי שירה לספרים יוקרתיים ובעלי ערך אולי לאספנים. וגם את עוזי אגסי מנהל ההוצאה פגשנו לראשונה בדוכן הזה. וכאשר הוצגתי בפניו על-ידי בלפור הוא כבר אמר. שמך מסתובב בהרבה מקומות. ותשאירי לי ספר שירים שלך. מיותר לתאר את הרגשתי. זה סוג של הכרה, וסוג של קבלה שכל יוצר מצפה לו. לא יכולתי להיפרד מספר השירים שהיה עמי. ואולי הייתי צריכה לתת אותו לעוזי אגסי. כעורך כתב העת שובו. כתב עת לשירה.
כדי להמשיך הלאה לקפה הספרותי סיפרתי שהגעתי כדי לתת לארי דה לוקה את ספרי. נכנסה בי איזו אובססיה שאני צריכה לתת לארי דה לוקה את הספר האחרון שלי. ועוזי אגסי, אמר לי או, את בהחלט צודקת. נדברנו על עסקים אחרים אם כך, וכעת אני צריכה במקום לכתוב את המאמר לכתוב פרוזה, כי בהוצאת אבן חושן החלו להוציא כעת ספרי פרוזה.
התחנה הבאה הייתה ליד העמדה של משרד החוץ, דן אוריין, נציג קשתו"מ, קשרי תרבות ומדע במשרד החוץ, המרכז את פרויקט "סופרים כותבים את התנ"ך", נתן הבטחה נוספת לבלפור חקק על ביצוע הרעיון בשיתוף עם סופרי ישראל גם באגודת הסופרים.
גולת הכותרת: אחינועם ניני בשירים נפוליטאניים והופעתו של ארי דה לוקה את גולת הכותרת של הביקור אני חייבת למופע האמנותי שהתקיים בקפה הספרותי. התיישבנו נינוחים באחת הפינות ברקע התחיל אירוע דו לשוני צרפתית ועברית ממתינים למופע שכה ייחלתי לו. בבית הקפה הספרותי פגשנו יוצרים , אורציון ישי, סופר ירושלמי שכתב לאחרונה את הספר "לשתוק עם פרננדדו", ד"ר אורנא בזיז, חוקרת יצירתו של דוד שחר שבימים אלה השלימה את מחקרה אגדת אגאדיר, יפה אלקלעי, סוכנת יחסי ציבור, ורבקה מזור מרצה לספרות מלוינסקי.
כל שאכתוב ואספר לא ידגים ולו בפסיק קטן מקצת מן האווירה שהייתה בעת ההופעה של אחינועם ניני, זמרת ישראלית בשירה של שירים נפוליטאניים איטלקיים בתרגום של דן אלמגור, לצד הופעתו של ארי דה לוקה, יליד נאפולי. הסופר איש גבוה, נאה וכסוף שיער, בג'קט בצבע קוניאק ובחולצה שחורה ישב והביט בקהל שישב סביבו ועל מדרגות במבט אוהב. אחינועם סיפרה לקהל שכל המופע אורגן באלתור של חצי שעה לפני האירוע. ההתגייסות של הסופר למען הערב הייתה מיידית והוא הסכים כפי שנאמר להתנדב לקראת האירוע, ושיתוף הפעולה יניב כנראה, בעתיד ערב משותף.
מה אומר ומה אספר, הסופר אוהב ישראל בצורה גלויה וברורה. כאשר הוא פתח את דבריו הוא אמר שכאשר הוא עושה צעד אחד לישראל הצעד הזה מחזיר לו אולי עשרות אלפים, התמורה שהוא מקבל היא עצומה והוא מודה על כך. כמה דברים מעניינים סיפר ארי דה לוקה על נאפולי, למשל, בנאפולי מוזיקה הייתה חובה. ושימו לב למשפט הבא שאמר. "אתם נוהגים לעשות ברית מילה בחלק של הגוף. היינו עושים ברית מילה בחלק מהאוזן כדי לשמוע את כל הרעש". נאפולי כעיר צפופה צריך לדעת להסתדר בה בצעקות, והשירה והמוזיקה כלי כדי למכור.
מי שכתב שירים נפוליטאניים היו תמיד גברים, ממשיך הסופר לאחר שאחינועם שרה אחד משיריה "קונצטה וקונצטה". שירי האהבה כלפי נשים יפות, קשות ללא חסד אכזריות וחסרות רחמים בוגדות ובוגדניות. וכאן מטבל ארי דה לוקה את דבריו בעברית. ובפרוש אומר בעברית "לעשות אהבה", יש הרבה יותר רכות מאשר לעשות אהבה בנאפוליטנית, וכאשר ארי דה לוקה אומר מילים בעברית ואת אלה במיוחד הרגיש הקהל שקיבל את החוויה שכה ציפה לה.
לאחר שהסתיים המופע המשותף היו לבטים איך להעניק את הספר לארי דה לוקה, ובאמת כשמגיע הרגע הגדול תמיד קורה שאני נבהלת מעצמי ואומץ הלב נוטש אותי. טוב שיש חברים ברגעים כאלה. בלפור חקק דחף אותי בגבי, כאשר כלל לא הרגשתי וכך הגעתי עד לארי דה לוקה, מגישה לו את ספר השירים. והוא הביט בי במבט מלאכי בעיניו הכחולות ממרום גובהו, אנשים הגישו לו את ספריו, "הר אדוני" ו"אתה, שלי" כדי שיחתום בחתימת ידו. ואני הגשתי לו את שלי מתרגשת מאוד, לוחצת את ידו, וזה היה כמעט כמו לעשות אהבה...ואל תספרו לאף אחד עד כמה התרגשתי..אל תספרו... הייתה לי הרגשה שהגעתי להר אדוני.