הכשלים והכישלונות בטיפול, בפיענוח של תיקי פשע חמור, רצח, שוד, אונס - עבירות כלכליות מסובכות מתחום הצווארון הלבן - הם בחלקן הגדול, חוסר כישרון, שטחיות, מהירות ומחסור רציני בכוח אדם מיומן ומוכשר, שיכול לעמוד באתגרים החדשים.
הפתרון הרצוי בנסיבות אלה, לעבור לשיטת חקירה בנוסח המודל האמריקני. המודל המוצע אומר בקצרה - כל תיק פשע חמור, פשעים כלכליים או תיק רגיש פוליטית, מדינית, ציבורית, ילווה מהשלבים הראשונים ע"י פרקליט בכיר, מהפרקליטות המתאימה, לפי קביעת פרקליט מחוז או פרקליט המדינה.
הליווי יתבצע לא רק ע"י מתן יעוץ משפטי, אלא התיק כולו יהיה באחריות הפרקליט, בתיאום מלא עם צוות החוקרים. תפקידו של הפרקליט כיו"ר הצוות, להנחות, להשלים, לנווט, להחליט ביחד עם החוקרים את המהלכים ואת שיטת הטיפול והחקירה בתיק.
המודל האמריקני המקורי אפילו קשוח יותר מהמתואר לעיל. וברגע שמדווח למשטרה על ביצוע פשע, מתקשרים לפרקליטות המתאימה, השולחת נציג מטעמה לזירת הפשע, ומרגע זה הוא לוקח פיקוד ביחד עם צוות החוקרים/בלשים שמטפלים בתיק על התיק, חקירתו והתפתחותו עד להחלטה סופית ע"י פרקליט המחוז או סגנו.
בשיטה הנוכחית, שבה המשטרה מטפלת בתיק לבדה ועם סיום החקירה מעבירה אותו לפרקליטות להחלטה עם או בלי המלצה, יש מרווחי זמן + כשלים וחורים, שלא ניתן לתקנם. כאשר תיק מועבר לפרקליטות, כעבור 90-60-30 יום מאז האירוע (רצח, אונס, שוד, אלימות קשה, ניסיון לרצח וכו'), יש ראיות, עדים, ממצאים שלא ניתן לשחזרם לתקנם או למצאם.
תיקים כלכליים מסובכים מועברים לפרקליטות כעבור חודשים ואפילו שנים, ויש פעולות חקירה והשלמה שלא ניתן לבצע מפאת רווחי הזמן. לא כל השוטרים או החוקרים, מנוסים באיסוף ראיות, בסגירת זירת האירוע, בהשלמת נקודות רגישות, חסרות, משמעותיות שחסרונן יכול להפיל את התיק.
גם החלטות בדרגים גבוהים, כמו משטרה ופרקליטות, שלא נעשות לפעמים במהירות או בשיקול דעת רחב או מוטעה, גורמות לא אחת לכישלון התיק ומביאים את הצורך להתפשר בעסקות טיעון - שלפעמים מעורות זעם ציבורי בשל עצם העסקה או העונש הצפוי לעבריינים.
לדוגמא ניתן לקחת את הסיפור של רצח בוחבוט ע"י השוטר צחי בן אור, שהסכים להיות "עד מדינה" אבל דרש עונש מופחת ומוסכם, כדי להוביל את המשטרה ליוזמי הרצח ומזמיניו ואל משפחות פשע על הרכב מעשיהם, אבל הפרקליטות סירבה, התעקשה, והתוצאה העד-הרוצח שוחרר, נמלט למקסיקו ושם נרצח כדי שלא ידבר. התוצאה - התיק העיקרי הוכשל - ונאלצו לבצע שתי "עסקות-טיעון" אנמיות עם עונשים מגוחכים, בלית ברירה כדי לא להישאר בידיים ריקות.
אז אמנם, כפי שכתבתי כבר במאמר קודם בנושא, בעיקרון הפרקליטות לא מבצעת עסקות עם העבריין העיקרי, אבל לכל כלל, יש יוצא מן הכלל, יש חריגים ויש נסיבות המחייבות לסטות מהעיקרון. כאשר העבריין העיקרי - הוא מבצע פקודות או חייל בשירות משפחת פשע, ומוכן להעיד על השולחים והמתכננים העיקריים, תפקידו מתגמד והעיקרון עובר לתפוס את הראשיים, המנהיגים וראשי משפחות הפשע. במקרה הספציפי המשטרה המליצה על העסקה והפרקליטות, היא זאת שסירבה, ולכן - הכישלון בעיקרו מונח לפתחה, ללא כל הסבר סביר.
ועדת זיילר חשפה את החולשות של משטרת הדרום בטיפול במספר פרשיות - בזלזול, ברשלנות, בהתחמקות, עצימת עיניים, מלחמת אגו בין הקצינים, שנאה, קנאה, כל האלמנטים הדרושים לטלנובלה משטרתית לטלוויזיה, אך הוכיחה את כשלונה כמשרתת הציבור, פגעה באמינותה ופגעה קשות ביכולת ההרתעה והתייחסות הציבורית להצהרותיה ומסיבות העיתונאים שלה.
מיד לאחר ועדת זיילר, התבשרנו בכותרות גדולות שגם בשרון נמצאו שני קציני משטרה עם קשרים מסועפים למשפחות פשע, אחת מהן מאחינו במגזר, משפחת חרירי. אם נחבר את כל המקרים בעבר, בכל הארץ, של שוטרים שסרחו ועברו לצד השני, באופן מלא או חלקי, נגיע למסקנה עצובה, כואבת ומפחידה - הפשע המאורגן או משפחות פשע, חדרו והתבססו במשטרת ישראל. נקווה שמדובר במספרים קטנים ושוליים, אך בהחלט הנושא רגיש, מדאיג מאד ויש לטפל בו במהירות בנוקשות ובהחלטיות.
אחד מסימני הפשע המאורגן - הוא חדירה הדרגתית לזרועות השילטון, זה מתחיל במשטרה, עולה לפרקליטות, בתי משפט, פוליטיקאים, כנסת, ובדרך זו מעמיקים את הפשע והשחיטות במדינה. ניתן להתנחם בעובדות - שאצלנו מדובר רק בשלב הראשון, לאמור: ניסיון להגיע למשטרה ולשוטרים בודדים.
אילו פעלה השיטה שהצעתי, דהיינו פרקליט בכיר מלווה את החקירה, הסבירות שהתיק יעלם או יעלה אבק מאחורי הארון, או ייגנז היתה שואפת לאפס. אני לא מאמין - שנגיע למצב בו קונים ושולטים בפרקליטים או שופטים אבל מאחר שאנו עוסקים בבני אדם, צריך לנהוג בזהירות ובפיקוח ובקרה מתאימה.
יש לציין, כי היו בעבר מקרים, בהם תיקים מסובכים ורגישים, קיבלו ליווי לאורך כל הדרך ע"י פרקליט בכיר, אבל לא כשיטה ועיקרון אלא כהחלטה אד-הוק, התוצאות תמיד היו טובות ומוצלחות יותר.
הריצה לתקשורת
אחת הרעות החולות של המשטרה היא הריצה לתקשורת, תוך הדלפות בלתי פוסקות על הנעשה בתיקים שבטיפולה, לדוגמא: תיקי החקירה של הנשיא קצב, התיק של רמון, התיקים בזמנו של חקירת בנימין נתניהו ואשתו שרה, השר צחי הנגבי ואנשי ציבור רבים נוספים. הקשר הסימביוטי לתקשורת, נחוץ למשטרה כדי להראות לציבור שהיא קיימת, היא עובדת, היא מצליחה, חיה ובועטת.
משך השנים המשטרה "חטפה" ביקורת קשה על קשר הדוק זה, הן בגלל ההדלפות התמידיות, לפעמים מחקירה און-ליין, והן בשל מסיבות עיתונאים מיותרות, מתוקשרות ובומבסטיות. יש הרבה דוגמאות למסיבות עיתונאים מיותרות שהביאו למשטרה בסופו של דבר, עגמת נפש וביזיונות לא קטנים. שתיים מהדוגמאות הנ"ל שייכות לזמן האחרון. תפיסת האנס בני סלע בנהרייה על שלל קציני המשטרה בראשם - המפכ"ל והשר לביטחון פנים - דיכטר, והתצלומים הקשים עם האנס והשוטרים.
השנייה - מסיבת העיתונאים המתוקשרת היחצנית והמוקדמת מדי, בפרשת רצח הילדה מקצרין והצבעה על הנאשם הבטוח זדורוב, כרוצח שהודה ושיחזר. כיום כבר ברור שתיק הרצח הזה מסובך הרבה יותר מהפתרון המהיר שהציגה המשטרה. הספקות והחורים השחורים בראיות ובהוכחות (ד.נ.א. - סימני נעליים, שערות), הולכים וגדלים מדי יום, כולל שהנאשם חזר בו מההודאה והשחזור. עכשיו - המשטרה משחררת כל יומיים ראיות חדשות כדי להראות שהיא צודקת - וגם זאת דרך פסולה.
הפתגם הערבי החכם - החיפזון מהשטן, בכל הקשור להצהרות המשטרה, מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. הבעיה היא - שהם עדיין לא הפנימו את הבעיה ולא למדו אותה.
גם מפקדי המשטרה בצפון, כבר הסכימו והביעו דעתם בתקשורת, שמסיבת העיתונאים בקצרין ולדעתי גם בנהרייה - בטעות יסודן וניתן היה לעשות זאת אחרת ובצורה מכובדת. מה שניתן לקוות לעתיד, שלמרות שנתגלו על עץ המשטרה פירות רקובים, עדיין העץ עצמו על גזעו וענפיו בריא (וכחול) והשינויים שיוכנסו בעתיד הקרוב, יעזרו להם ולנו.
והערה לסיום
שר הביטחון פרץ - משקיף על תרגיל צנחנים בגולן במשקפת סגורה, התקשורת צלבה אותו והציניקנים צחקו עליו, אבל יש לראות את הצד החיובי בתמונה. במשקפת של פרץ, הגבול הסורי שקט אין איומי מלחמה. הגבול הלבנוני - רגוע, אין חיזבאללה על הגדר ואין התעצמות, כך שאין סכנה למלחמה בקיץ.