דוד כהן החזיק שנים רבות חנות לממכר חומוס ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב. לימים, החליט כהן להפוך את החומוסיה לחנות לדברי מתיקה. הוא סגר את החומוסיה, שיפץ משך שבועיים את החנות והתאים אותה למתוקיה.
כהן גם דאג להודיע מבעוד מועד על השינוי בעסקו לחברת הביטוח כלל. זו נתנה לו את ברכתה. הביטוח שחל על החומוסיה, ימשיך לחול גם על המתוקיה.
יום שישי אחד הסתיימו השיפוצים והמתוקיה נפתחה. אולם שמחתו של כהן הייתה קצרה. במוצאי שבת התקשרו אליו מהמשטרה והודיעו לו שהמתוקיה נשרפה. כהן מיהר להגיע למקום וחזה בעיניים כלות במתוקיה השרופה.
כהן פנה לכלל וביקש לקבל את תגמולי הביטוח. כלל מינתה חוקר דלקות. זה הגיע למסקנה כי הדליקה נגרמה על-ידי הצתה. המצית נכנס למתוקיה בדלת האחורית, כפי הנראה באמצעות מפתח. נסיבות אלה עוררו אצל כלל את החשד כי ידו של מבוטחה הייתה במעל, כלומר כי כהן הצית את החנות כדי לזכות בתגמולי ביטוח.
יחד עם זאת, ראיות של ממש שיתמכו בחשד לא היו בידי כלל.
אם אתה רוצה לקבל את הכסף מייד, אמרה כלל לכהן, לך לבדיקת פוליגרף. הרי אני דובר אמת, אמר כהן לעצמו. למה שאכשל בפוליגרף? כהן היה בין אלה שעדיין סבורים כי מכונת הפוליגרף היא אכן מכונת אמת. כאן יש להבהיר: כאשר קיימות ראיות של ממש לביום, חברות הביטוח לא תצענה למבוטח ללכת לבדיקת פוליגרף. חברות הביטוח מוכנות להשליך את יהבן על הפוליגרף, רק כאשר אין בידיהן כל ראיה לביום. אז ורק אז, כשאין להן מה להפסיד, הן מציעות את מכונת המזל. לאור חוסר הראיות, הפוליגרף יכול רק להציל אותן מתשלום.
כהן לא ידע זאת. הוא נתן את הסכמתו לפוליגרף. כמצופה כהן נכשל בבדיקה. כלל אחזה בתוצאות הפוליגרף ודחתה את כהן בטענה שהיה מעורב בהצתת העסק על-מנת לקבל במרמה את תגמולי הביטוח. עובדה: הפוליגרף קובע זאת.
כהן פנה לבית משפט השלום בפתח תקוה. שם, בפני השופטת שירי רפאלי, התברר כי לכלל יש בעייה לא קטנה. כהן לא הוחתם על הסכמה כי תוצאות בדיקת הפוליגרף ישמשו ראייה במשפט. כלל לא ויתרה, הגישה את תוצאות הפוליגרף לבית המשפט וניסתה לטעון כי עצם הסכמתו של כהן ללכת לבדיקת פוליגרף מהווה גם הסכמה לכך שהתוצאות יוגשו כראייה בבית המשפט.
אין ממש בטענה זו, קבעה השופטת רפאלי. חברת ביטוח חייבת להוכיח כי המבוטח הסכים לא רק לביצועה של הבדיקה אלא גם כי תוצאותיה תשמשנה ראיה בבית המשפט. מאחר ובידי כלל אין הסכמה שכזו, קבעה השופטת, אתעלם כליל מתוצאות הפוליגרף. עדיין כלל לא ויתרה. די בתמיהות שלי כי המבוטח מעורב בהצתה, טענה כלל, כדי להטיל עליו את הנטל לשכנע כי לא כך הוא.
טענה זו כבר נדחתה על-ידי בית המשפט העליון, העירה השופטת רפאלי לכלל. בפרשת שלום גרשון, קבעה השופטת עדנה ארבל כי משמעות טענה זו של חברות הביטוח היא "כי די בטענה סתמית של חברת הביטוח כי יד המבוטח הייתה במעל, על-מנת להביא לכך שאנשים תמימים ללא עבר פלילי, שאינם קשורים למעגל העברייני, ייאלצו לעלות לדוכן העדים ולשכנע את בית המשפט שייתן בהם את אמונו". "רוב המבוטחים הם שומרי חוק", מבהירה השופטת ארבל, "ואינם מעורבים במרמות ביטוח. לפיכך, יש טעם לפגם בעיני שבכל מקרה בו מבוטח פונה למבטח... ירחף מעל ראשו צל של חשד כי הוא עצמו ביים את השוד או הצית רכושו שלו".
לסיכום, קובעת השופטת רפאלי על בסיס פסיקתה של השופטת ארבל, אין להדביק, כך סתם, לכל מי שמגיש תביעת ביטוח "תווית של עבריין". חברת ביטוח הבקשת להוכיח כי המבוטח ביים את מקרה הביטוח, שתתכבד ותביא ראיות לכך. ולא סתם ראיות, עליה להביא ראיות בטיב ובכמות גבוהים בהתאם לחומרת טענותיה.
במקרה זה אין באמתחתה של כלל אלא מספר תמיהות קלושות. כך לדוגמא, כלל מסתמכת על כך שכהן הודיע לה מספר ימים לפני הדליקה על שינוי היעוד של העסק. בכך אין לדעת השופטת ולא כלום. הפוליסה לא נוצרה סמוך לפני פתיחת המתוקיה שהוצתה אלא היתה שרירה וקיימת גם קודם לכן, בתקופת החומוסיה. ההודעה על שינוי היעוד טרם פתיחת העסק לא הייתה, אפוא, אלא צעד הגיוני ומתבקש.
כלל גם ניסתה להיתלות בכך שהמבוטח ביטח את עסקו כנגד סיכוני אש בלבד ולא כנגד סיכוני גניבה ופריצה. גם בכך אין כל ממש, הבהירה השופטת. הרי גם החומוסיה הייתה מבוטחת כנגד אש בלבד. כהן גם סיפק לכך הסבר מתקבל על הדעת. הנזק הכלכלי שעלול היה להיגרם לו בגניבת סחורה קטן בהרבה מהנזק שהיה צפוי עקב דליקה.
אל מול תמיהות אלה, מצאה השופטת את עדותו של כהן מהימנה וכנה. כל רווח או התעשרות לא באו לכהן מהדליקה. נהפוך הוא, נזקיו הממשיים גבוהים מאלה המכוסים בפוליסה. כך למשל נאלץ כהן לשלם דמי שכירות משך מספר חודשים למרות שהעסק לא פעל.
בסופו של יום, אם כן, חייבה השופטת את כלל לשלם לכהן את מלוא תגמולי הביטוח בנוסף להוצאות משפט גבוהות יחסית תוך שהיא לוקחת בחשבון את העובדה "שעיקר טענות כלל, כמו גם הגשת ממצאי בדיקת הפוליגרף כראיה בלא הסכמה קודמת של המבוטח להגשה כזו, עמדו בניגוד להלכה פסוקה ותיקה וברורה".