ראש הממשלה איננו מוכן לקבל את נציגי המשפחות השכולות על-מנת לנחם ולהסביר. אפשר להבין זאת. קשה לשאת עיניים אל אם שכולה ואב שכול ולומר, אני, בסמכותי, שלחתי את בנכם למות.
אבל מדוע כה קשה עליו הדבר? הרי לשם כך נבחר, להנהיג, לקחת החלטות קשות במדינה שעצם קיומה תלוי על בלימה מיום ליום. מדינה שהלגיטימיות שלה מוטלת בספק על-ידי 30 אחוזים מן האוכלוסיה שלה (ערבים, חרדים, שמאל מובהק), ותשעים ותשעה אחוז משכניה. האם לא יכול ראש הממשלה להיישיר עיניו אל ההורים השכולים ולומר שזו סמכותו, שהאחריות הוטלה עליו באופן דמוקרטי וחלק מן הסמכות הזאת היא גם לעשות מלחמה בעת הצורך?
מתברר שלא. ראש הממשלה יודע שהוא, בניגוד לכל ראשי הממשלה שלפניו, לא יכול לעשות זאת. הוא לא נבחר להנהיג, כי אם לגרש. הוא לא נבחר לשרת את העם, אלא לשרת את הממסד התקשורתי-משפטי של האליטות השולטות. שהדוגמא האישית שהציב, הוא ומשפחתו, אינה עולה בקנה אחד עם הקרבן של ההורים השכולים. הוא יודע שמעולם לא היתה לו סמכות מוסרית לשלוח חיילים אל מותם במלחמה שאין לה שם, אין לה תכלית, אין רצון לנצח בה, מלחמה שכולה נועדה לבסס רושם של נחרצות באמצע השלולית של סיאוב מוסרי בשל אבדן החזון הציוני.
בני המשפחות דורשות לקבל תשובות, על מה ולמה נפלו בניהן. הם לא יקבלו תשובה מראש הממשלה הזה. התשובה האמיתית כבר ניתנה. קרבן הנופלים הוא כלי בידי ממשלת הגירוש, ותו-לא, ואפילו ראש- הממשלה הציני ביותר איננו מסוגל להישיר מבט ולהודות בכך.