בימים אלה מלאו 38 שנים לפטירתו של ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול. ציון יום מותו עבר בשקט, ללא טקסים או הספדים מיוחדים. ולכך יש עבר - אם היה מנהיג שזכה לקיטונות של ביקורת על היותו "גלותי", כבד לשון, אישיות שלא הייתה עוברת מסך - הרי היה זה לוי אשכול. מי לא זוכר את נאומו המגומגם המפורסם ברדיו לפני מלחמת ששת הימים, נאום שבעקבותיו נאלץ להתפטר מתפקידו כשר ביטחון. חמישה ימים לפני המלחמה מונה משה דיין, "סמל הצבריות" והלוחם ללא חת, לשר הביטחון של ישראל.
מלחמת ששת הימים הייתה לניצחון הגדול ביותר של צה"ל והכל יוחס, כמובן, לדיין. אשכול נשכח ונדחק אל ארון הנפטלין של ההיסטוריה הישראלית, כיאה למנהיג גלותי ורטוריקן גרוע. בשנים האחרונות, ובמיוחד לאחר פרסום הביוגרפיה שלו על-ידי פרופסור יוסי גולדשטיין, החלו גם אזרחי ישראל להבין, אומנם לאט, שלוי אשכול היה מנהיג במלוא מובן המילה. לא דברן בלתי נלאה, אלא איש עשייה, בולדוזר, שדואג לביטחון ישראל יותר ממה שאלופי המטה הכללי שלו דאגו.
גם חבריו למפלגה לא עשו חסד עמו, וודאי שגם לא "הזקן" משדה בוקר. אך בתושייה, אינטליגנציה גבוהה ועם ניסיון רב שנים הצליח לעשות את מה שכל מקטרגיו לא יעשו בחייהם. הוא היה נעדר כריזמה של מנהיגים בעידן הטלוויזיוני, של יחצ"נים ומיני יועצים המסתובבים עם ערכות איפור או ניירות מוכנים מראש לכל אירוע תקשורתי. דווקא מזגו הנוח, הבדיחות, תדמיתו הכנה ודיבורו הישיר, הקנו לו אמינות רבה. אלה שכתבו עליו ציינו את היושר בדיבורו, ללא מליצות, ללא ניסיון לבלבל את הציבור תוך מתן אינפורמציה מרבית באותם התחומים שבהם עסקו נאומיו או דבריו בפני הציבור. לא טריקים ולא שטיקים. ותגידו אתם: זה לא כמו היום?
כאמור, רבים רואים בניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים הישג של דיין וחבורתו. יתכן, אך לא יעשה צדק היסטורי אם לא יוזכר חלקו של אשכול בהכנת הצבא לקראת המלחמה. אשכול היה ביטחוניסט, לא מן הסוג של אלה המתגנדרים בדרגות גבוהות ביותר, אלא איש פשוט שהבין בביטחון לא פחות בכל אלה שהלכו עם "סכינים" בפיהם, בעלי עבר צבאי מפואר. אשכול היה משוכנע שצבאות ערב מתכוננים למלחמה. גורמי המודיעין וההערכה ניסו להרגיע וטענו כל הזמן שהסבירות למלחמה היא נמוכה משום שצבאות ערב לא מוכנים ב-1967 למלחמה כוללת עם ישראל. מנהיגותו של אשכול באה לידי ביטוי בצורה מובהקת כאשר לא אחת, בפגישות עם ראשי הצבא ומערכת הביטחון, שכאמור טענו שאין סיכוי למלחמה, דרש ואף וידא שהצבא מתכונן למלחמה.
בהקשר זה, מעניינת המובאה הבאה בספרו של פרופ' גולדשטיין: שואל אשכול את המומחים: "מניין לכם שלא תהיה מלחמה?". ראש אמ"ן דאז ענה: "לפתוח במלחמה נגדנו יהיה צעד בלתי שפוי מצדם של צבאות ערב ". אשכול לא הסתפק בתשובה זו והקשה: "ואם איזה מנהיג ערבי ישתגע ויפתח במלחמה?". לכך לא היו תשובות למומחים. אי לכך דרש אשכול להכין את הצבא, על כל המשתמע מכך, לקראת אפשרות של מלחמה.
אשכול ניסה בכל כוחו למנוע מלחמה בדרכים דיפלומטיות
כאשר נוצרה פסיכוזה שעלולה הייתה להתדרדר למלחמה, נקט אשכול בשום שכל ולא ברברבנות. הוא הורה לבטל הצגת כלים חדשים במצעד הצבאי שנערך בירושלים ביום העצמאות. לא שליפות מן המותן, לא פנייה לרגשות אפלים באמצעות נאומים רדודים ודמגוגיים, אלא דיונים רציניים ומעמיקים עם הצמרת הביטחונית. גם במישור המדיני נהג אשכול בזהירות ולא מתוך אימפולסיביות המוכרת לנו כיום. הוא ניסה בכל כוחו למנוע מלחמה בדרכים דיפלומטיות, אף אל פי שהצבא היה בהחלט מוכן. אף אחד לא יוכל לקחת את העובדה הזו מאשכול.
כל מהלכיו אלה היו לו לרועץ. דעת הקהל שנתמכה בדיווחים עיתונאיים ובהדלפות של קצינים בכירים בצבא, הביאה את אשכול, לבסוף, להחלטה להתפטר מתפקיד שר הביטחון ולמנות את דיין, בעקבות אותו נאום "מגומגם". אשכול עמד איתן בפני ראשי מערכת הביטחון. מיד לאחר הנאום, הגיע אשכול ל"בור" כאשר ראשי הצבא עטים עליו שיתן פקודה ליציאה למלחמה. אשכול לא נכנע ללחץ. האווירה שהשתררה הייתה אווירה של ניסיון להפיכה.
והנה דוגמה נוספת למנהיגות: בן-גוריון, על אף חילוקי הדעות עם אשכול, כאשר שמע על ניסיון ההפיכה, כינס מסיבת עיתונאים בכנסת ואמר את הדברים הבאים: "לאושרנו יש לנו צבא שאפשר לבטוח בו... אולם יש לזכור שני דברים: (א) הצבא בארץ דמוקרטית אינו פועל על דעת עצמו, ולא על דעת מפקדיו הצבאיים, אלא על דעת הממשלה הציבילית ולפי הוראותיה; (ב) מלחמה אינה מתנהלת רק על-ידי פעולות צבאיות בלבד. מערכת התגוננות - וישראל לא תסתבך בשום מערכה שאיננה מערכת התגוננות - איננה נעשית אך ורק בכוח צבאי בלבד, הייחוד על-ידי אומה קטנה כישראל. היא מחייבת גם פעולה מדינית". איפה ישנם עוד מנהיגים כאלה?!
יש הרואים זאת בהתנהלותו והססנותו של אשכול לצאת למלחמה חולשה, אך אני רואה זאת כמעלה אצילית. נכון שלא רצה למנות את דיין, אך אשכול ויתר על חשבונאות פוליטית לטובת המדינה. את תוצאות המלחמה כולם יודעים: את השבחים קטפו דיין והמטה הכללי ובצדק. אך הגרוע מכל הוא שאשכול לא זכה למה שהיה מגיע לו כדין: הוא האחראי הראשי להכנתו של צה"ל, לדאגתו האין סופית לביטחון האזרחים והמדינה, ובסופו של עניין, גם לניצחון הצבאי המזהיר של מלחמת ששת הימים. דווקא את זאת נוטים הישראלים לשכוח. זו דוגמה למנהיגות שלא מונעת משיקולים זרים, למרות שגם אשכול היה פוליטיקאי.
דעתו של אשכול הייתה שיש לראות בשטחים שנכבשו קלפים למשא-ומתן לקראת השגת שלום. ניתן להתווכח אם זה היה נכון או לא, כל אחד לפי תפיסתו הפוליטית. אך לוי אשכול היה זה שבתור ראש ממשלה הביא לאיחודה של ירושלים תחת שליטת ישראל. גם עובדה זו נוטים הישראלים לשכוח לאשכול. ללא התלהמות, ללא פרובוקציות מיותרות, העביר אשכול את החוק לאיחוד ירושלים בצורה חלקה. גם ישובו של הגולן הוא מעשהו של אשכול. הוא לא נרתע מן המהלך של התיישבות בגולן, למרות הקולות הצורמים שנשמעו מדמשק. אדרבא, הוא ראה בהתיישבות גורם מדרבן שיביא את סוריה למשא-ומתן מדיני. גם את העובדה הזו שכחו לאשכול וחבל!
בפרספקטיבה היסטורית, אשכול יכול להימנות, ובצדק גמור, לאחד מגדולי המנהיגים שהיו לישראל.
בעידן הנוכחי, כאשר אזרחי ישראל חשים שהמנהיגות "חלולה", עמוסה עד מעל ראשה בפרשיות שחיתות והעדר אופקים מדיניים ברורים, מנהיגות מסוגו של אשכול בהחלט חסרה. נקווה שעם הזמן פועלו של אשכול יוכר טוב יותר על-ידי אזרחי ישראל, ומאידך, יימצא מי שירים את הכפפה לגאול אותנו מן הרדידות המנהיגותית של היום.