לאחרונה ראו אור שני ספרים מעולים השופכים אור על התנהגותם של היהודים בשתי מעצמות העל לשעבר, ארה"ב וברה"מ, בתקופות שבין שתי מלחמות העולם, תוך כדי המלחמה ובזמן השואה. הראשון הוא ספרה של ד"ר גולי נאמן ערד "אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם"; והשני, הוא ספרו המדהים של סיימון סבאג מונטיפיורי "סטלין - חצר הצאר האדום".
לכאורה, אין בין שני הספרים הללו כל מכנה משותף, אך התעמקות רצינית יותר מובילה למסקנה ההפוכה. הספר הראשון דן ביהודים בארה"ב בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כולל תקופת השואה. גם הספר השני עוסק באותה התקופה, אך בברה"מ ובחצרו של סטלין, שהייתה משופעת ביהודים רבים, הרבה מעבר למה שניתן היה לחשוב. זהו המכנה המשותף: מה עשו היהודים בשני המקרים למען אחיהם היהודים בתוך מדינותיהם ובתקופת השואה. לצערי, התשובה היא כמעט כלום.
קליטתם של היהודים בארה"ב לא הייתה קלה וחייהם בארה"ב היו תלויים כל העת בהוכחת נאמנותם למדינה. ניתן לקבוע, כפי שהספר של נאמן ערד מדגיש, שהנאמנות למדינת ארה"ב הפכה, מבחינתם של היהודים, לעיקר האמונה שלהם, אפילו כדת שיש לקיימה כדי לזכות לחסדי ה"שמיים" של האמריקנים.
במצב הנתון, מצבם יהודי אירופה הכלואים תחת השלטון הנאצי, לא היה כלל בעייתם העיקרית של יהודי ארה"ב, כולל "יהודי הנשיא רוזוולט", כלומר, יהדוים שהיו מקורבים אליו. דווקא היהודים הללו לא היו מוכנים, בתקופת המשבר הקשה ביותר של יהודי אירופה, לנקוט פעולה כלשהיא שתראה כפעולה למען היהודים. נאמנים בהקשר זה, דבריה של ד"ר נאמן ערד, המתארים מקרה אחד מיני רבים, כאשר יהודים רבי השפעה בממשל נתבקשו לסייע ולהשתדל אצל הנשיא.
בשנת 1940 הנשיא רוזוולט היה אמור להיבחר מחדש וליהודים היה משקל חשוב בבחירתו, לאור מצבו הלא מזהיר בסקרים שנתפרסמו. דווקא משום מצבו המעורער של הנשיא, חשבו היהודים שלא כדאי להכביד עליו על-ידי העמסת הבעיה של יהודי אירופה על ראשו. הסבר זה, ללא ספק, נראה מאוד לא הגיוני ואפילו טיפשי. אך, בקונסטלציה של הימים ההם, כך חשבו יהודי אמריקה. כאשר אחד מראשי היהדות האמריקנית, הרב וייז, פנה אל אחד מיהודי הנשיא בבקשה לארגן פגישה עם שני יהודים נכבדים שרוצים לבקש את התערבות הנשיא לנעשה באירופה, תשובתו של אותו יהודי מחצרו של רוזוולט הייתה: "לא נראה לי שאני צריך לדחוף את עצמי לעניינים יהודיים כשהנשיא אינו מבקש ממני זאת".
זו הייתה עמדתם של מרבית יהודי ארה"ב במשך כל תקופת המלחמה. נכון שהיו כאלה שניסו לפרוץ את המעגל, אך הם היו מעטים. בספר המוזכר לעיל מובאת עמדתו של יהודי אמריקני אשר התייחס למצב היהודים באירופה בתקופת השואה, עמדה שבהחלט יכולה לסכם את עמדת מרבית היהדות האמריקנית: "אני יכול לומר שאכן אני מסתכל במידה מסוימת של חרדה על הבערה באירופה, אבל רק מנקודת מבט אישית. לא הייתי רוצה להיות מעורב. החיים האלה אינם חיים מתוקים במיוחד, אבל הם הטובים ביותר שידעתי, והייתי רוצה לדעת אותם יותר". דברים ברורים ונהירים שאינם משאירם שום מקום לספק באשר לעמדת יהודי ארה"ב, אם יש דבר מסוג זה, בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה.
אם רוצים לדייק באשר לחשיבותה של הצלת יהודי אירופה בסדר העדיפויות של יהודי אמריקה, הרי שיש להודות שהיא הייתה במקום נמוך מאוד. לחצם של יהודי אמריקה על הממשל האמריקני כדי שזה יאפשר הגירה של יהודים לאמריקה, היה חלש ביותר. בהקשר זה מעניין להביא את דבריו של וייז ממכתב ששלח לפרופסור אוטו נתן: "בקשר לפליטים הפוליטיים, אנו במצב קשה ביותר, בבעיה שכמעט אינה ניתנת לפתרון. משרד החוץ מבטיח כל מיני הבטחות ולוקח את כל הרשימות שלנו, ואחר כך שומעים שהקונסולים לא עושים כלום ...בחירתו מחדש [של רוזוולט] חשובה הרבה יותר לכל דבר בעל ערך שראוי לעמול למענו מאשר כניסתם של כמה בני אדם, תהיה הסכנה לחייהם ממשית ככל שתהיה " [נאמן ערד, עמ' 240].
הפרדוקס היהודי בתקופת סטלין הפרדוקס היהודי בא לידי ביטוי גם בברה"מ בתקופתו של סטלין. רבים מאוד מבין האנשים המקורבים לסטלין, אם בכלל ניתן לומר זאת על סטלין, היו יהודים או שהיו נשואים לנשים יהודיות. יהודים אלה היו רחוקים מן היהדות מרחק עצום, ועם זאת לא ניתן לשלול את ההנחה שבכל זאת יהדותם הייתה קיימת בתודעתם.
הגווארדיה הישנה של הנהגת ברה"מ הייתה בהחלט מורכבת מיהודים רבים למרות רוחות אנטישמיות קרירות ביותר. סטלין עצמו שנא היהודים והיה אנטישמי מוצהר, אך עובדה זו לא מנעה ממנו להיעזר ביהודים כדי לבצע את זממו- השמדתם של עשרות מיליוני אנשים. לדאבון הלב, היהודים היו בין המובילים הראשיים של מסעות הרצח ההמוניים ברחבי ברה"מ, אך מקומם גם לא נפקד מן הרשימה הגרוטסקית של ההשמדה ההמונית.
פליקס דז'רז'ינסקי, האיש שייסד את שירות הביון הרוסי עוד בתקופתו של לנין, והיה אביו הרוחני של ה-ק-ג-ב שקם מאוחר יותר, היה יהודי. הוא היה האחראי לרציחתם ולעינוים של רבבות אנשים על לא אבל בכפם. לזר כגנוביץ היה אחד האנשים הקרובים ביותר לסטלין, הוא נולד למשפחה יהודית ענייה והצליח לעלות לשיא בתקופת סטלין. כגנוביץ היה אחד האדריכלים של הרצח ההמוני, של המיליטריזציה של מדינת המפלגה והיה אחראי לחיסולם של עשרות כפרים ברחבי ברה"מ.
גריגורייביץ' יגודה (נולד בשם חנוך גרשונוביץ' יגודה. ישנם גם מקורות בהם רשום השם הרשל יהודה. השם יגודה הוא גרסה רוסית לשם העברי יהודה), נולד בשנת 1891 ומת ב-15 במרץ 1938. היה ראש האן.קה.ווה.דה., המשטרה החשאית הסובייטית, מ-1934 עד 1936. יגודה נולד בעיר ניז'ני נובוגורוד למשפחה יהודית, והצטרף לבולשביקים ב-1907. אחרי מהפכת אוקטובר בשנת 1917 התקדם בשורות הצ'קה (קודמתה של האן.קה.ווה.דה.), והפך לסגן שני לראש הצ'קה דאז, פליקס דזרז'ינסקי, בספטמבר 1923. אחרי מותו של דזרז'ינסקי ביולי 1926, מונה יגודה לסגן היושב-ראש של הצ'קה תחת פיקודו של ויצ'סלב מנז'ינסקי. עקב מחלתו הקשה של מנז'ינסקי, שלט יגודה בפועל במשטרה החשאית החל מסוף שנות העשרים. אחרי תבוסה במאבק נגד סגנים אחרים של מנז'ינסקי ב-1931, מונה יגודה לסגן שני ליושב הראש. ב-10 ביולי 1934, חודשיים לאחר מותו של מנז'ינסקי, יגודה מונה על-ידי סטלין לקומיסר העממי לענייני פנים, ולראש המשטרה החשאית.
יגודה נודע לשמצה כמכור להימורים ורודף שמלות. כבנו של רוקח, רכש ידע בתחום הטוקסיקולוגיה והקים במפקדת הארגון מעבדת רעלים שהסתייע בה למטרות רצח, במיוחד בטיהורים הגדולים. התמחותו הייתה הרעלה איטית, בלתי מורגשת של קורבנותיו. יגודה היה כנראה מעורב, בפקודת סטלין, רצח הממונה עליו, מנז'ינסקי, וזאת באמצעות הרעלה. כמו כן, כנראה שהיה מעורב בהתנקשות בסרגיי קירוב, מנהיג סניף המפלגה הקומוניסטית בלנינגרד דאז, בדצמבר 1934.
יגודה פיקח על הליך החקירה שהוביל למשפט מוסקבה הראשון ולאחריו הוצאתם להורג של גריגורי זינובייב ולב קמנייב באוגוסט 1936, אירוע שהיווה ציון דרך בטיהורים הגדולים של סטלין. שניהנם היו יהודים. יגודה היה אחד האחראים לשילוח אסירים למחנות הגולאג ולהעבדתם בעבודות כפייה כמו כריית תעלת בלומורקנאל או עבודת פרך במכרות ובכריתת עצים ביערות. למרות זאת, הוחלף יגודה בספטמבר 1936 בניקולאי יז'וב, אשר ניהל את שיאם של הטיהורים הגדולים בשנים 1937-1938. במרץ 1937 נאסר יגודה. הוא הואשם בבגידה ובקשירת קשר נגד הממשלה הסובייטית, במהלך משפט הראווה של ה"עשרים ואחד" במרץ 1938. סולז'ניצין תיאר בספרו "ארכיפלאג גולאג" כיצד התחנן יגודה שסטלין יחוס עליו, אך ללא הועיל: "אני מבקש ממך, עבורך בניתי שתי תעלות!". יגודה הוצא להורג על-ידי כיתת יורים זמן קצר לאחר המשפט.
גם בתקופת "משפט הרופאים" היהודים, שבה נרצחו כאלפיים רופאים יהודים, לא יצאו מגדרם אנשי השלטון היהודים כדי לסייע ל"אחיהם". ההפך הוא הנכון. ניתן לסכם ולקבוע שיהודי ברה"מ, ודאי אלה שהיו בעמדות מפתח, ראו את עצמם נאמנים יותר לשלטון, ולעיתים קרובות מאוד, נאמנות זו התבטאה באכזריות.
עד כאן הוזכרו כמה מראשי הקלגסים היהודים שהיו מעורבים ישירות ברצח ההמוני. אך, גם מקומם של הפולטיקאים היהודים שעמדו בראש השלטון לא נפקד מן הטרגדיה שנחתה על ברה"מ. הרשימה ארוכה והמקום צר מלהכיל את כל אותם יהודים רמי דרג שלא עשו דבר כדי למנוע את הטרגדיה, גם כשהיה מדובר ביהודים שהוצאו להורג ללא כל משפט. יהודים אלה, כאמור, היו יהודים על-פי דתם, אך אזרחי ברה"מ בכל התנהגותם. שום דבר אחר לא ייחד אותם כיהודים.
עד כאן סקירת שני הספרים. לפני המסקנות, במאמר מוסגר, ניתן להוסיף שגם ההנהגה הציונית והישוב היהודי בארץ ישראל לא עשו הרבה למען היהודים באירופה. אך זאת במאמר אחר.
מקריאת שני הספרים שנסקרו לעיל, ניתן להסיק שתי מסקנות: אחת עצובה והשנייה מעודדת. הראשונה: הסולידריות היהודית העולמית הוא עניין בעייתי מאוד, ודי ברמיזא לחכימא. השנייה: הקמתה של מדינת ישראל הצילה יהודים רבים, אך יותר מכל, למרות כל הבעיות הקיימות, היא ההוכחה שיהודים אכן יכולים להיות ערבים זה לזה.