מנכ"ל אמנות לעם, גדעון שירין, הודיע על התפטרות בשל הצרת צעדי העמותה (אמנות לעם) בידי מנכ"ל משרד התרבות, איתן ברושי. יו"ר אמנות לעם, אלעזר שטורם, אמר בתגובה להתפטרות כי יכנס את ההנהלה הציבורית לישיבת חרום. הכוונה לסגור את מדור קולנוע, מדור ספרות ומדור אמנות פלסטית מוצגת כחלק ממהלך אסטרטגי והיא אחת המסקנות בעבודתו של צוות חברי הנהלה, בראשות חברת ההנהלה רונית דולב, שהיא בעלת משרד לייעוץ ארגוני אסטרטגי. שטורם שואל את עצמו "אם בכלל צריך את הגוף הזה כיום."
אם אתם מוכנים להתעמק אז הנה ובטח יהיו עוד:
עמותת 'אמנות לעם' מפטרת עובדים - כתבתה של ציפי שוחט בהארץ;
מנכ"ל אמנות לעם גדעון שירין התפטר מתפקידו - כתבתה של ציפי שוחט בהארץ;
שיחה עם איתן ברושי מנכ"ל משרד התרבות - כתבתה של הילה אהרון בריק באתר איגוד מנהלי תרבות ברשויות המקומיות
סיפור של אמנית אחת תחילת דרכי מול אמנות לעם הייתה כמוסיקאית באנסמבל "דואו רנסאנס". הרבה דברים למדנו שותפתי ואני בעבודה הזו. למדנו על סטנדרטים מקצועיים, אמנותיים ומנהלתיים, למדנו להכיר את החברה הישראלית על כל רבדיה וחרשנו את הארץ לארכה ולרחבה כשאנחנו מצויידות במופעים מוסיקליים לא-רגילים. מה זה אומר עוד יפורט בהמשך. בתקופה הזו הייתה לאנסמבל עדנה - לא רק כלכלית. כמות החשיפה לרובדי קהל רבים הייתה גבוהה כל-כך שהיא השפיעה על רמת האמנות שלנו באופן שלא ניתן ללמוד בשום אקדמיה. חלק ראוי מיכולתי כמספרת סיפורים כיום נזקף לזכות הניסיון העצום שרכשתי מול קהל מכל סוג שניתן להעלות על הדעת.
אני לא משוכנעת שקוראי הרשימה הזו כמו גם מקבלי ההחלטות מודעים באופן מלא ויומיומי למה זה אומר. כולנו יודעים שיש אזרחים סוג א' וב' אבל אנחנו התחככנו גם בכל הסוגים של ישראל האחרת עד לאיזו רמה הולכת ומנמיכה שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אם תבחרו בכך. במקומות הללו צריכים תקציבים אבל עוד יותר צריכים אנשים שיבואו, יהיו, יקשיבו, ייתנו. שם, סגירת העניין בהעברת תקציב, אינה מספקת.
הברכה בעמלנו הייתה משמעותית מאוד עוד הרבה לפני שזכינו בפרס "הצילינדר הנודד" בשנת 1994. הפרס לא עשה הרבה עבורנו כאמניות או כמי שמשתכר מאמנותו. אבל הוא היווה סמל לכך שיש מי שתומך בעבודתנו, עוקב אחריה, מעודד אותנו בכל דרך. הייתה לנו הרגשה של גב. תמים? רק עבור ציניקנים וביורוקרטים. עבור אמנים זה המון.
לומר שהכל היה קל, הכל ורוד? זה יהיה רחוק מן האמת, אבל הייתה הרגשה של עשייה ושל ניסיון להגיש את הכי טוב שאפשר בתנאים שהיו. בעיקר, הייתה הרגשה של תמיכה בתרבות והכוונה של האמן. ראש המדור או מה שנקרא היום תחום הייתה דמות מתווכת משמעותית. היא לא ויתרה לנו כמו שלא ויתרה ליישובים.
המשך הדרך אז "דואו רנסאנס" הלך והתפתח אמנותית. מתישהו הגיע הרגע בו חשקה נפשי בסיפור סיפורים. ראשית כעניין שולי ואח"כ כעניין מרכזי ועד לרמת האמנות. אז פגשתי את תחום ספרות ואת העומדת בראשו. ושם (או פה), פגשתי בדיוק את אותו רצינות והכוונה עדינה אך ברורה להטמיר את העשייה, להביא אותה גבוה יותר ויותר. אלא שאז גם התחילו רוחות אחרות בתוך העמותה. אם קודם ניתן היה לשמוע את הביטוי "קיצוץ בתקציב" מדי פעם, האמירה הזו נהייתה תכופה יותר. ראיתי אותה עושה את המקסימום וגם יותר מזה כדי לשמר את הרמה, לשמר את הכיוון התרבותי למרות שמספר התגובות הקשורות בקידום תוכניות ורעיונות הלך והצטמצם. ראש תחום צריך כלים כדי לעבוד והם ניטלו מידיה בזה אחר זה אבל היא לא ויתרה במקום של האמנות. הזילות הזו במעמד העמותה רק הלכה והתגברה ואיתה גם הקולות הקוראים נגד.
כמה יכול ראש תחום להכיל את הפיצול הזה? מה בדיוק הוא יכול למסור לאמנים? מה הוא יכול לבקש מהם? איזה גב יש לו לתת? את הכי שהוא יכול כאדם - זה מה שאני קיבלתי בעוד אני רואה את הרקע שמאחורי גבה הולך ומתפורר. בעיני זה מכעיס, מבזה ובלתי-נסבל. הדבר הגרוע ביותר הוא זמן הגרירה - זה נגרר עוד ועוד באי-ודאות גדולה שאינה מיטיבה עם דבר. אם היו מחליטים שצריך לסגור, אז מחליטים וסוגרים בלי לגרום נזקים נוספים מיותרים לגמרי. כל הגרירה הזו השפיעה גם על רמת העבודה של היישובים מול העמותה וגם על העבודה שלי כאמנית. אי-ודאות אינה טובה לעסקים.
על הרעיון לתת את ההחלטה בידי הרשויות כתבתי קודם כי המופעים של "דואו רנסאנס" היו בלתי-רגילים. הם לא נמנו על מה שנתפס כמיינ-סטרים. שום רכז תרבות של מועצה או עיריה לא היה מעלה בדעתו להזמין מופע כזה ללא הכללתו ברשימת הרפרטואר של אמנות-לעם משום שרובם אינם מודעים בכלל לקיומה של תרבות כזו, של סוג כזה של מוזיקה. אף אחד לא יכול היה למדוד את התועלת העצומה שבמופע שהיה מצליח ביותר, כי אין להם את הידע האמנותי הדרוש. זה אומר שללא אמנות לעם וועדת הרפרטואר שלה כמו גם ראשי התחומים השונים, חוליית הידע המקשרת בין צרכן האמנות והאמנים - נגדעת. ואז מה? או פופוליזם או תקציב יחסי-ציבור ופרסום שאין לרוב האמנים, בודאי לא לכאלה העוסקים באמנות בלתי-רגילה.
אם אני לוקחת את העניין הזה לתחום אמנות הסיפור אז המשוואה פשוטה - "סביב שולחן היין" שהוא מופע של סיפורי יין וזימה בעל שם פופוליסטי - יופיע לנצח. לעומתו, "גיא חיזיון" שהוא מופע הכולל סיפורי נשים מתקופת העליה הראשונה הרלוונטי לחלוטין לחיינו כרגע - לא יופיע. במשוואה התרבותית ובחלקה של האמנות בפיתוח הזהות התרבותית של תושבי המקום הזה - "גיא חיזיון" היא יצירת אמנות אמיתית.
בלי מי שיתווך את האמנות ויחנך לאט לאט את הצרכנים לטעמים רבים, כולנו נאכל לחם בסיסי עם שמות פופולריים.
כיווץ תחומי האמנות וכותרת הרב-תחומיות אז תישארנה המוזיקה, התיאטרון והמחול, תוצאנה הקולנוע, הספרות והאמנות הפלסטית. אם אני מסתכלת לי בפרספקטיבה רחוקה, מה שיוצא הן האמנויות שעיקר ביטויין אינטימי. ואל באפכם עמיתי המוסיקאים, אנשי הדרמה והמחול - ודאי שגם באמנויותיכם יש פנים אינטימיים. הם כנראה יהיו הבאים בתור. בקצב הזה מה שייפרח יותר ויותר יהיו חלקי אמנות המשמשים ככלים בידי תחומים אחרים. האמנות לא תעניין יותר את האינטרסנטים הכלכליים אלא רק האופן בו ניתן להשתמש בה.
אנחנו, אמני שלושת התחומים המועדים להדחה בסיבוב הזה במשחק, נצטרך למצוא דרכנו אל-תוך הפקות רב-תחומיות. שמי בדיוק ינהל? במאים? מנצחים? כוריאוגרפים? כולם אנשים טובים אבל האם באמת יש להם היכולת לטוות תחומים בהם אינם מתמחים לרמת האמנות? מי ינצח על כל האופרציה הזו? מי ינהל אותה? על-פי אילו שיקולים תיגזרנה ההחלטות? עבודה רב-תחומית היא עבודה מורכבת הדורשת זמן, זהירות, כבוד, שיתוף. התקציבים שלה הרבה יותר מורכבים משל אמנויות הניצבות בנפרד זו מזו. היא גם לא יכולה לשמר ולאתגר רמה אמנותית ומתודולוגית של תחומי אמנות אלא להעשיר אותם.
כן, גם הכסף אבל לא רק ברגע שייסגר תחום ספרות באמנות לעם אאבד מקור הכנסה וקשר תרבותי. במקרה של מספרי סיפורים הבעיה האמנותית חמורה עוד יותר. לאמנות הזו אין בינתיים בית אמנותי ברור. תחום ספרות באמנות לעם הוא המקום היחיד בו קיבלנו בית לאמנים מבצעים, יכולת לגבש קו של רמה וכיוון. גם אם זה קטן מאוד, זה קיים ונגיש לצרכני האמנות המחפשים משהו מעבר לפופוליזם והמכנה המשותף הרחב ביותר שהוא כידוע במצב של התדרדרות קשה.
מילים אחרונות השמות ה"גדולים" נלחמים ביניהם על ארבעה מיליון שקלים ועל עוד כמה דברים אסטרטגיים הרבה יותר מפתים כנראה. מתחת לסכום הקטן הזה נשחק עולם של תרבות, אמנות, אמנים, קשרי תרבות, מערכות יחסים ארוכות שנים, עליות ומורדות, מסעות חיים אמנותיים של הרבה אנשים ומקומות, ניסיון לכוון ולהטמיר. כבר שמעתי המון קולות וכעסים וקריאות על פרוטקציה וכד'.
אני יכולה לומר שבמהלך כל שנות עבודתי מול ראשי התחומים איתם עבדתי לא קיבלתי הנחה בסנטימטר על הרמה והיכולת. כל מה שקיבלתי היה רק לאחר השקעה של עבודה ראויה. לא ראיתי שחיקה בדרישות הללו אלא רק ביכולת של בעלי העניין בתרבות ואמנות להוציאה לפועל ברמה ראויה גם במחיר אישי. אני מרגישה חייבת לאנשים הללו המון והרשימה הזו היא חלק ממה שאני יכולה לעשות כדי להשיב להם ואני מזמינה את כל מי שהרשימה הזו מדברת אליו בכנות, לעשות את אותו הדבר.
מקווה מאוד שהחרב לא תנחת. תתעוררו אנשים...