המשווקים-הקוסמים חיסלו את ה"נגב" ובראו-מיתגו במקומו את ה"דרום" בהיות החלופה אטרקטיבית יותר. ככה התבשרנו בידיעות שהופיעו בחול מועד פסח. ע"פ הידיעה ("הארץ 6.4.2007) מיכל עוזיהו, רכזת פורום תיירות הנגב, הסבירה כי "בעבור רוב האנשים הנגב מתקשר לחוויות מן המילואים והשממה". מי רוצה מילואים ושממה, מלבד המשוגעים לדבר. סיסמת המשווקים היא כידוע שמותג חזק יכול למכור מוצר חלש. בינתיים הממשלה החליטה על הקמת עיר הבה"דים בנגב, ובסיסי הדרכה, כידוע לנו, קשורים גם בקבע וגם במילואים. אלא שהממשלה, למרבה ההפתעה, החליטה על שינוי מצב במקום שינוי שם.
לשמחתנו רכזת, או רכז, פורום התיירות לערבה, טרם עלה על הרעיון הגאוני של שינוי שם-שינוי מזל, והערבה נשארה ערבה. אולם זה לא אומר שהמצב לא השתנה. הפעם יש להוסיף: לצערנו. שכן, כדי להגיע לאילת צריכים להשתמש בכביש הערבה. כביש דו מסלולי זה, כשלכול מסלול נתיב אחד בלבד, היה פעם מסוכן מכיוון שהוא היה פנוי יחסית ו"הגורם האנושי" לא נסע בו מהר אלא טס בו נמוך, כיאה למסלול המראה, והיו כאלה, והם ישנם עד היום הזה, שטסים בו למוות.
המציאות, כדרכה, משתנה ונוסף עוד גורם. הכביש מסוכן כי הוא עמוס ולעיתים נהגים שמשתרכים אחר שיירה באורך קילומטר שמובלת על-ידי משאית כפולה של מפעלי ים המלך או רכב נושא מכוניות יפניות, עוברים לנתיב ממול בעקיפה כדי לנוע קדימה, וגם כאן אורבת סכנה. ממשלות ישראל, קצרות הראות, לא למדו, בין היתר מן האמריקנים, כי כדי לכבוש שטחים ריקים מאדם, כמו המערב בארה"ב, מניחים מסילת ברזל. עדיין קיימת אצלנו המנטליות מן התקופה המנדטורית של "חומה ומגדל" (1936-39) עובדות בשטח, כאשר את הנקודות מחבר, עם הזמן, קו דקיק אחד.
יש להניח שבבוא היום תפעל רכבת לאילת. אך בינתיים מפעלי ים המלח נושאים איתם ברכה וקללה. הברכה טמונה בכריית המשאב הטבעי הגדול ביותר במדינה. ישראל נמנית עם היצרנים הגדולים בעולם בהפקת אשלג וברום. כן מופקים במקום מלחים שונים, מגנזיום מכמה סוגים, מימן וברום. הקללה כרוכה בהמתה נוספת של "ים המוות". תהליך הלוואי הוא גם הריסת הכביש המסכן לאילת שצריך לשאת רכב ממונע פי עשרים ויותר מאשר בתקופה שבה הוא נבנה. המשאיות הכפולות הכבדות פוגעות בכביש בערך באותו יחס לגבי כול הרכבים האחרים.זאת במקום שמפעלי ים המלח ייאלצו לבנות מסילה להובלת הדשנים לנמל אילת, השקעה שתניב גם רווחים כאשר במסילה ינועו גם רכבות נוסעים, והכביש יתפנה חלקית. כמובן שתוכנית אב ואֵם ישנה. אך עד שהזוג הזה יוליד את הפרויקט צריך לחייב את מפעלי ים המלח לסלול שוליים רחבים בכביש, כדי שהמשאיות שלהם יוכלו בעת הצורך לנוע בהם ולאפשר לרכב רגיל לעבור.
גם כביש דו מסלולי וארבע נתיבי יקום ביום מן הימים. ההתחלות כבר נראות בשטח, אך גם אלה כמו בעידן "חומה ומגדל"- הם "דונם פה ודונם שם" במקום שיטת העבודה של כביש מספר 6. חלק מן התעבורה הכבדה באילת קשורה בנמל אילת. זאת לא משום ששינוע מכולות ופוספטים זול יותר אלא משום שממשלת ישראל רוצה באילת נמל פעיל, בין היתר כדי לספק תעסוקה לעיר. זה לגיטימי כשמדובר בנמל המוצא למזרח. אולם במידה לא פחותה צאו וחישבו כמה עולה הבלאי של המכוניות, הדלק, הזמן - שנובעים מנסיעה מפוקקת, שלא לדבר על הסכנה לחיי אדם, שלהם המחיר לא נקוב, כדי להגיע למסקנה שסלילת כביש מהיר לאילת היא משימה דחופה.
אפשר והירוקים לא יאהבו את זה. אילו זה היה תלוי בהם כביש רופין בירושלים, שמוליך אל קריית הממשלה, לא היה קיים, כמו הרבה כבישים, לרבות דרך מס' 6. אך עם כל האהדה למאמציהם, אשר חלק מהם ראוי להערכה רבה, מדינה אינה חווה אורגנית וה"פרי" של ה"פאונה" שונה לחלוטים מזה של ה "פלורה", ולירוקים אין שליטה על החלק הזה של היקום.
שכן, הפאונה, כלומר בני אדם, ליתר דיוק הישראלים, כאשר הם על הכבישים בארץ הם יוצאים לא רק לדרך אלא למלחמה, נגד רוחות וסופות חול וכמובן נגד נהגים אחרים.
ו "הסופה הנה עוברת
על הדרך היא דוהרת
למדבר הגדוד שעט
ג'יפים כאן טסים כרוח
הלוחם ראשו פרוע
כאן בדרך לאילת.
היי דרומה,היי דרומה
היי דרומה לאילת."
(מילים חיים חפר.לחן מאיר נוי).
אלא שהימים הם שנות השישים של המאה הקודמת ואנו בשנה השביעית של שנת אלפיים.