בדבריה בטקס מינוי שופטים חדשים למערכת המשפט חשפה נשיאת בית המשפט העליון את דעתה האמיתית על הביקורת הנמתחת על מערכת המשפט ושופטיה. אומנם בחטף הזכירה הנשיאה את קיומה של ביקורת עניינית, "חיובית" שאת טיבה לא פרטה, אך מיד לאחר מכן עברה למתקפה כוללת על הביקורת בכללותה ולהלן ציטוט חלקי מדבריה.
"בימינו אלה נתונים השופטים גם לביקורת לא עניינית. תחת זכוכית מגדלת, ובאור זרקורים, נתונים הם לחשיפה מתמדת העלולה לפגוע בכוחם לשמור על ריחוק הנדרש משופט בעבודתו, וחלילה עלולה היא לפגוע בעצמאותם ובאי התלות המתחייבת מתפקידם וממעמדם. השופטים הפכו במידה רבה למטרה לביקורת לא עניינית. גורמים לא מעטים, בעיקר מבין אלה החוששים מפני מעמדה וכוחה הלגיטימי של מערכת השיפוט, ממהרים להטיל דופי בשופטים; לקעקע את אמינותם המקצועית, ולכוון נגדם חיצי חשדות אישיים ללא בדיקה וללא ביסוס. ניכרת בשנים האחרונות מגמה המכוונת לתכליות פסולות, שנועדה להאיר את מערכת השיפוט באור שלילי. מעורבים בה גורמים המחפשים כוח והשפעה בזירה הפוליטית, מעורבים בה חשודים שיש להם מפגש עם מוסדות החוק והמשפט והם מעוניינים להחלישה, ומעורבים בה מי שהם נאשמים או שהיו נאשמים, מורשעים או מזוכים. אלה מגלים לא פעם עניין בלתי ראוי בהחלשת המוסד המרכזי בחברה המנותק מהמערכת הפוליטית; מוסד שאינו מחפש להאדיר את כוחו ואין לו כל אינטרס תחרותי בעולם כוחני; מוסד שאינו מחפש סנסציות תקשורתיות ומוצא עצמו פעמים רבות בעל כורחו בשל אופי עיסוקו ותפקידו במרכזן. כחלק מתרבות שהשתלטה על חברתנו, תרבות הרייטינג, החותרת להישגים התקשורתיים קצרי המועד, פועלים אמצעי התקשורת לסוגיהם, מטעמים שונים, טעמים של אינטרסים פוליטיים, עסקיים וכלכליים, באופן המעודד מאבקים נגד מערכת המשפט ואף נגד בתי המשפט." אם לתמצת את השקפת עולמה של הנשיאה הרי שבעיקרו של דבר הביקורת הבוטה כלפי מערכת המשפט נישאת על גבם של חשודים, עבריינים ופוליטיקאים [ויש שכל השלושה מתגלמים באישיות אחת] להם יש אינטרסים ברורים לפגוע במערכת המשפט. בצד אלו קיימת תקשורת המונעת אך ורק משיקולי רייטינג מסחריים.
מצער כי לביקורת "הלגיטימית", "החיובית", אין הנשיאה מייחדת מקום כלשהו ואף אינה מגלה את אוזנינו במה השפיעה או תרמה הביקורת החיובית. קיימת בדבריה חזרה לדפוס מוכר ומדכא - אלו המותחים ביקורת פועלים ממניעים שפלים ולא זו בלבד שיש להתעלם מהביקורת יש להוקיע את המבקרים בשל אופיים הנפסד ומניעיהם המגונים.
אף אני סבור כי קיימת התלהמות מוגזמת בדברי הביקורת כלפי מערכת המשפט וקיים ניפוח מתמיד של פגמים קלים לדרגת חומרה אבסורדית. רק לאחרונה קראנו כי העובדה שהנשיאה תומכת במינוי פרקליטה אתה עבדה למשרת שיפוט ודוחפת למינוי זה הנה לא פחות מאשר עברה של הפרת אמונים. לו היה מוחל מבחן אבסורדי מעין זה ניתן היה לבקר את מינוי רובם המכריע של השופטים, שכן הכרות אישית היתה תמיד חלק בלתי נפרד מהליך המינוי ולשם עיקור מרכיב זה משיטת המינוי יש לשנות את החוק מן היסוד.
מאידך, דבריה של הנשיאה מגלים כי מערכת המשפט טרם למדה להתמודד עם ביקורת. תגובתה לביקורת הינה עויינת באופן קיצוני ואצל כל המבקרים, שאינם חשודים, עבריינים, או פוליטיקאים [כן יש גם כמה כאלו] קיימת תחושה אמיתית כי אין סיכוי שדברי ביקורתם יזכו להקשבה כלשהי. במובן זה קיימת תחושה שדבר לא השתנה ומערכת המשפט רואה למעשה בכל ביקורת עבירה של בזיון בית המשפט, אף אם מטעמים כלשהם אין העבריין או החשוד מועמד לדין על ביקורתו.
אני סבור כי בכל הנוגע לממד הסגנוני ובכל הנוגע לחובת כיבוד מערכת המשפט עלינו להקשיב ברצון לדברי נשיאת בית המשפט העליון ולהפנים את דבריה. מאידך, אסור לנו להירתע ממתיחת ביקורת אדיבה ונוקבת, כאשר מערכת המשפט חורגת מגבולותיה הלגיטימיים, פוגעת בשלטון דמוקרטי נבחר, או אינה מספקת שרות יעיל והוגן. את הביקורת הלגיטימית יש להשמיע גם אם קיים חשש שעקב העלאתה ינודו המבקרים כאויבי שלטון החוק, כחשודים, או כעבריינים ממש וכבעלי אינטרסים פוליטיים.
בכלל הגיע העת שנחדל לגדף זה את זה, לצעוק זה על זה ונתחיל באמת להקשיב. אני סבור כי על כולנו [לרבות הכותב] לקחת אוויר ולספור עד עשר בטרם נחל להשתלח זה בזה. אסור לנו ללבות כל אי נחת למשטמה, אך אסור לנו להטות את ראשנו ולהתעלם מכל מה שטעון שינוי. אני תקווה כי אף מערכת המשפט תתחיל לשדר לנו כי הביקורת זוכה להקשבה ויש לה השפעה כלשהי.