דבריו של עמירם לוין (אלוף במיל.) על כך ש"מצטייני צה"ל הם חארות" (מעריב 11.5.07) גרמו לי רגשות מעורבים בשני תחומים. האחד: אם זו שפתו הגותו של לוחם מקצועי ומוערך, כנראה נכשלנו בחינוכו של דור שלם; השני: אם במסגרת מאבק פוליטי נשברים כל מחסומי ההתנהגות המקובלת - מן הראוי שעמירם לוין ורעיו הפוליטיים יבחרו להם תחום עיסוק אחר, אולי פעילות חשאית הרחוקה מן העין הציבורית. כך או כך אני משוכנע שאסור לעבור בשתיקה על ההתפרצות הבלתי מרוסנת של לוין וראוי לנתח, באיזמל של היגיון לא אמוציונאלי, את תוכן דבריו, בתקווה שגם הוא יקרא - ואולי יבין.
חטא היהירות שעליו מדבר לוין לא נולד במלחמת לבנון השנייה. הוא מלווה את ההתנהלות הצה"לית לפחות מאז מלחמת לבנון הראשונה. רוב התקלות המבצעיות בתקופה זו, ובכלל זה בגבול לבנון, מקורן היה בחטא היהירות, בחטא חוסר המקצועיות ובחטא שיטת ה"סמוך". על ההתנהלות הצה"לית מופקדים הרמטכ"ל וחברי הפיקוד העליון לדורותיהם. עמירם לוין אינו חף משותפות לחטא זה.
משמעת לקויה, אימונים רופסים, תכנון רשלני, פיקוד שראשו נתון בפוליטיקה יותר מאשר בניהול צבאי טהור, מפקדים שניסיונם מינימלי, זילזול באויב, היערכות חפיפניקית בקו ובהכנה לפעילות מבצעית - כולם שייכים בצורה זו או אחרת לחטא היהירות. כי אם אינם שייכים לחטא היהירות, הם שייכים לרשלנות פושעת ולזלזול בחיי אדם.
חששנות והססנות; לעתים קרובות אנו מבלבלים מושגים ונראה לי שעמירם לוין גם הוא מבלבל. יסודיות אינה בהכרח חששנות וזהירות אינה דווקא הססנות. אבל אם צריך לבחור במלחמה בין מנהיגות קלת דעת, חסרת דעת או הרפתקנית, לבין מנהיגות חוששנית, הססנית, אבל אחראית ויסודית - אני מעדיף את הדגם השני.
למרבה הצער הדוגמאות שמביא לוין אינן ממין העניין. גולדה מאיר לא היתה שחצנית ומשה דיין לא היה חסר מושג בענייני צבא וביטחון. מלחמת ששת הימים היתה מלחמה יזומה (בדומה למלחמת לבנון השנייה) ומלחמת יום הכיפורים היתה מלחמת אין ברירה, (היוזמה לפתיחת המלחמה היתה בידי המצרים והסורים). את אלי זעירא, להערכתי - ככל שניתן לשפוט מכתביו ומעדויות של אחרים - צריך להעריך על-פי מודל אחר, דומה לזה שפשה בצמרת צה"ל מאז ועד עתה, ובשנים האחרונות מהווה בה רוב.
זעירא היה "עבד" לקונספט מוכתב על-ידי הצמרת המדינית. את יכולותיו ושיפוטו המקצועיים שיעבד לדעת המנהיגים המדיניים ולא לעיסוק צבאי-מקצועי בעובדות. ברק "השחצן" וההרפתקן עשה כך בבריחה מלבנון בשנת 2000, כאשר שיעבד את שיפוטו הצבאי לשיפוט פוליטי ואופורטוניסטי. שרון עשה כך (מבלי שהיה שחצן) אבל בדיוק מאותן סיבות כמו ברק. חלוץ עשה כך גם מתוך יהירות וגם מחוסר הבנה את צבא היבשה וחוקיו.
מיהו גיבור? מג"דים לא יהיו גיבורים אם המח"טים שלהם אינם גיבורים. מח"טים לא יהיו גיבורים אם האוגדונרים שלהם אינם גיבורים וכך הלאה, עד ראש הפירמידה. מבחינה אנושית לא יתכן שצבא יתפקד לאורך זמן בניגוד לכל אמת-מידה צבאית מקצועית בסיסית: הוראות ברורות, תוכניות, אימונים, ציוד, גיבוי, מוראל וגם הבנת מהות המשימה. על כל אלה מופקד הפיקוד העליון שעליו לא רק לתרגם לצבא את הוראות הדרג המדיני, אלא לתרגם לדרג המדיני את השפעת הוראותיו והחלטותיו על היכולות של הצבא, בין אם הדרג המדיני מעוניין לשמוע ובין אם לאו.
לפיקוד העליון של "צבא העם" אסור לשתוק. הוא לא רק "עובד" בשביל מדינת ישראל, הוא גם "משרת" אותה, על כל המשתמע מכך. משמעות השירות נעלמה זה שנים מתודעתם של רבים מבין המפקדים הבכירים של הצבא. לרבים מהם הצבא הוא "קרש" קפיצה לג'וב אזרחי ולא שליחות לאומית. גם כאשר הם מתחילים את דרכם הצבאית אחרת, רבים מדי "מתקרנפים" במעלה הדרך ו"מסתגלים" לדעת "המקום". ברוב הכישלונות הצה"ליים, אשמים המפקדים הבכירים.
רמת הפיקוד הבכיר בצה"ל, למעט מקרים יוצאים מן הכלל, אינה מקצועית. כאשר משווים "גנרלים" ישראלים (אנשי צבא מקצועיים) לגנרלים של צבאות אחרים מבחינת השכלה צבאית, חשיבה אסטרטגית, תכנון אופרטיבי ולוגיסטי, הבנה טכנולוגית, ידע ניהולי ולאחרונה אפילו דוגמאות אישיות, הסקלה נעצרת במקרה הטוב במח"טים. גבוה יותר אין כמעט עם מי לדבר. מפקד שדה שעושה תפקיד אחד מקוצר של אוגדונר ותפקיד אחד מקוצר של אלוף, בטרם יהיה מועמד לרמטכ"ל - בעיני עצמו או בעיני אחרים - יודע מעט מאוד על ניהול מלחמה, אבל הוא מוכן בגיל צעיר לתפקיד הכלכלי או הפוליטי הראשון שלו, בתנאי שישרת את אדוניו הפוליטיים. יש במסלולים הצה"ליים הבכירים הרבה טסטוסטרון ומעט תוכן מהותי. את החסרונות הללו גוררים איתם הגנרלים גם לתפקידיהם האזרחיים, אלא שבחיים האזרחיים למדו "בעלי עניין" להגיד מה שיש להם לומר וטסטוסטרון לבדו אינו מספיק כיום.
אינטגריטי לאומי; גנרלים בצה"ל עדיין אינם נתפסים בציבור כ"אזרחים עובדי צה"ל". הם נתפסים כחלק מהמנהיגות הלאומית. התלות החריפה של ישראל בביטחון הלאומי, מקנה להם מעמד ציבורי מיוחד. הרגישות הגבוהה לחיי אדם (שלעיתים קרובות אין לה הצדקה אובייקטיבית, אבל היא קיימת), יוצרת ציפיות של הציבור לאחריות אישית ולאומית גבוהה אצל המפקדים הבכירים, ליכולת מקצועית גבוהה, להתנהגות חסרת פניות וליושר אינטלקטואלי ומקצועי.
למרבה הצער יותר מדי קצינים בכירים אינם עומדים בציפיות אלה של הציבור בשנים האחרונות. מלחמת לבנון לאחר גרוש אש"פ מבירות שייכת לקטגוריה זו, וכך גם ההתנהלות בפיקוד אחרי הבריחה מדרום לבנון, מעזה וההתנהלות באיו"ש. למעט מבצע "דין וחשבון" שבו הוכיח צה"ל בפעם האחרונה שאפשר לנצח את הטרור ניצחון צבאי, אין למפקדי צה"ל במה להתגאות בשנים האחרונות. צה"ל כפוף לממשלה, אין על כך ויכוח. אבל אסור למפקדי צה"ל להניח לממשלה להטעות את הציבור, משום שהם גם אזרחי ישראל וגם מנהיגים בישראל, שבידם מופקדים לעיתים קרובות חיי אדם וגורל העם. שגיאותיהם, שתיקותיהם, התפשרויותיהם אינן נמדדות בדולרים כי אם בדם - והבדל זה מחייב.
לכן, אם נוצר פער בין השיפוט המקצועי האישי לבין העמדה הפוליטית הממשלתית, חייבים הגנרלים לפרוש מהצבא ולדבר אל העם; אסור להם לשתוק. אם לא יעשו זאת בזמן, כשעוד ניתן להשפיע ולתקן, יהיו הם עצמם שותפים למחדלים. או אז, אין הם טובים מהפוליטיקאים ה"בורים בענייני צבא" שאותם הם מבקרים אחרי מעשה.
זה קשה? זה מחייב הקרבה אישית? - נכון. אבל זה מה שאינטגריטי ולויאליות לאומית מחייבים, אם הם רוצים להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה.
ברק; איני רוצה להיכנס למסלול הויכוח ה"אישי" של לוין עם אהוד ברק, לא זה הנושא. לא הייתי שותף לאירועים מסוימים שמזכיר לוין ואין לי כלים משל עצמי לפסוק בהם. אבל יותר מכל, איני סבור שהם עכשיו הדברים החשובים ביותר על סדר היום הלאומי. הואיל והציבור זוכר את ברק ותפקודו כראש ממשלה, אני מאמין שישפוט בקור רוח מי באמת ראוי כיום לאמונו.
"קפצונים"? זה ביטוי טיפוסי לחטא היוהרה שבו עסקנו קודם. לא מנהלים מלחמה עם אף אחד ובשום תנאי על-ידי שימוש ב"קפצונים". בוודאי שאין מנהלים מלחמה נגד ארגונים בעלי לכידות חברתית ואידיאולוגית חזקה על-ידי שימוש ב"קפצונים". במלחמת לבנון הראשונה צה"ל לא השתמש ב"קפצונים" ולא כל כך הצליח לדכא את החיזבאללה. אז קצת דרך ארץ כלפי אויבינו, גם אם אנחנו חזקים יותר "על הנייר" וגם אם נכון שבניהול מקצועי ומנהיגותי ראוי של המלחמה, היה עליה להסתיים מהר יותר ובהישגים בולטים הרבה יותר.
כלוחם, שמחווה את דעתו על אישים ועל המלחמה, הייתי מצפה להבין מעמירם לוין מדוע לדעתו לא השיג צה"ל את ההישגים שניתן היה להשיג באמצעות שימוש ב"קפצונים". קראנו את דוח וינוגרד. הדוח אומר מה שאומר, ולדעתי אין הוא אומר הכל. עדיין לא ברור לי מדוע הרמטכ"ל לא ידע מהי מידת המוכנות של צה"ל, אבל הוא איש ח"א... מדוע ראש אגף המבצעים וראש המפח"ש לא ידעו זאת? מדוע אלוף הפיקוד ואלופי פיקוד לשעבר לא ידעו זאת?. מה ידע שרון שלא ידעו כל אלה שהיו לפניו או אחריו? אם עמירם לוין חושב שפעל בשיקול דעת? היכן היה סגן הרמטכ"ל ה"יבשתי" בזמן המלחמה בטרם "הוגלה" לצפון? למה לא הבינו כל גדולי הדור במדים ולשעבר במדים שח"א אינו מצליח לשתק את הטילים כבר אחרי שלושה ימי לחימה? מדוע לא אמרו עד עצם היום הזה מה באמת קרה במלחמה זו שמנע מצה"ל להשיג מה שכולם טוענים שהיה עליו להשיג? גם עכשיו מחפפים?!
אין יותר משתי אפשרויות בסיסיות לכך: או שהדרג המדיני מנע זאת, משום שלא הבין את המצב, משום שכיוון למשהו אחר, משום שלא הבין את משמעות החלטותיו על יכולת הפעולה של הצבא, משום שהיה שבוי בידי גורם לא ישראלי "שלא איפשר לו לפעול", משום שלא רצה לנצח, משום שפחד מ"הדחליל" המכונה "הבוץ הלבנוני".
או שהצבא לא היה מוכן למלחמה, ואיש - במטכ"ל, בממשלה ובין היועצים לשני הגורמים הללו, לא הבין זאת. או, לחילופין, כולם בדרג מקבלי ההחלטות הבינו זאת, אבל בחרו להמר על הביטחון הלאומי של ישראל, או פחדו לדבר, או נזהרו מ"משפט שרון", או היו שרויים בנירוונה של "שמנים ושבעים" שאינם עוסקים בזוטות כאלה.
אילו הוסיף לוין בראיון הזה משהו מהותי לתובנות של הציבור בסוגיות מכריעות אלה, במקום להטריד את מנוחתו באופיו המוכר של ברק - הייתי אסיר תודה לו, ומעריך את ניסיונו לתקן מה שקלקלו בשתיקתם בעבר הוא וחבריו לפיקוד העליון.
קישקוש הכיבוש; איני יכול לקבל את דברי ההבל האלה של לוין. נוכחות יהודית בארץ ישראל אינה כיבוש, או שכל הנוכחות כולה שלנו כאן היא כיבוש; כך או כך אין זה משנה. הבה לא נבלבל את עצמנו שוב בסיסמאות סרק. סיסמאות סרק הן אמהותיהן המפגרות של קונצפציות שגויות. סיסמאות סרק הביאו לשהייה המיותרת בלבנון במלחמה הראשונה, לבריחה המבישה משם ב-2000, לבריחה מעזה ב-2005, להסכמי אוסלו (1993) שקרבו את הטרור למרכזי האוכלוסיה שלנו, לחוסר היכולת להתמודד מול האינתיפאדות, גם כשפעלו מעבר זה של הקו הירוק, ולשסעים חברתיים חמורים בחברה הישראלית שסכנתם מרובה מסכנת הטרור.
הבעיה אינה ב"כיבוש" אלא בניהול לקוי של החיים באזורי עזה ואיו"ש ושל המערכה נגד הטרור הערבי. שבענו מטענות הסרק עד לאוזנינו בשנים האחרונות. צה"ל אומנם שולט בשטח, אבל הוא אינו חייב להיות הגורם המנהל בו את החיים (גם אם משפטית הוא מקור הסמכות כרגע). הוא אינו צריך להתחכך באוכלוסיה האזרחית והוא אינו צריך לנהל את המלחמה בטרור, בכלים של מלחמה נגד צבאות סדירים של מדינות ריבוניות. באותה מידה גם לא צריך היה לעסוק בגירוש מעזה או מעמונה - אלה אינם תפקידיו של "צבא ההגנה לישראל". זה שורש הרע האמיתי.
מדינת ישראל בכלל וצה"ל בפרט, מעולם לא בחנו ברצינות סוגיות אלה, משום שתמיד שלטה בכיפה הקונצפציה שעוד מעט קט, והכל ישתנה. בינתיים אנחנו שם כבר 40 שנה ואם אני מבין נכון את הסיטואציה המתפתחת באזור, ואת זו שתתפתח לאחר נסיגת ארה"ב מעירק, אנחנו נהיה שם עוד 40 שנה; אם לא בכל המקומות, אזי ברובם. כדאי להתרגל למחשבה זו ולהיערך לקראתה אחרת: תובנות אחרות, מדיניות אחרת, תורת ביטחון אחרת, דוקטרינה אחרת, כוחות אחרים, שיטות אחרות, ארגון אחר.
ה"חארות" אינן אלה שממלאים פקודות שמטילים עליהם מפקדיהם. ה"חארות" הם המפקדים שנותנים פקודות אלה למרות ניסיונם העדיף והבנתם את הקושי שיש לחיילים שלא זה תפקידם הצבאי, לבצע אותן. הם, המפקדים, צריכים להיות החיץ בין החיילים לבין הדרג המדיני, שאולי לא תמיד מבין את מלוא המשמעות הצבאית של הוראותיו או מדיניותו. על המפקדים לנהל בשם החיילים את המאבק כדי לשכנע את מי שצריך שהוא טועה. המאבק אינו מאבק אידיאולוגי. על האידיאולוגיה מחליט העם. המאבק הוא מקצועי, על דרך הניהול וההתנהלות הטובים ביותר לצבא ולמדינה במצב נתון. כשישתנה המצב, יתכן מאוד שתשתנה גם הדרך. כל עוד אנו נמצאים במצב נתון, רצוי לטפל בו בהגיון ובמקצועיות הרלוונטיים במקום בקונצפטים שגויים ובטיפוח תקוות שווא.
הטרור איננו בראש... ; המוטיבציה להפעיל טרור נמצאת בראש. כל מוטיבציה מקורה בראש - לפעמים ראש בריא ולפעמים ראש חולה. הטרור, פנאטי ככל שהיה, הוא גם רציונאלי. אולי לא אצל ה"פצצה החיה", אבל בוודאי אצל שולחיה. לכן, גם בלחימה בטרור יש עניין של כדאיות וסיכויים ועניין של חוסר כדאיות וסיכונים.
תפקיד הלחימה בטרור הוא לייצר למערך הטרור כולו, ולנותני החסות שלו, תמריץ נגדי של חוסר כדאיות וסיכון. יש כלים רבים ושונים לטרור ויש גם כלים רבים ושונים ליצירת תמריצים שליליים ליוזמיו ומפעיליו. טרור הוא אסטרטגית לחימה שונה מאסטרטגיה של מלחמה קונוונציונאלית רגילה. אסור לשפוט אותה, להתמודד מולה ולהתייחס אליה באמות מידה שאינן מתאימות לאופייה, כשם שאין מרפאים מחלה ב' בתרופות שנמצאו ראויות למחלה א'.
אם נשתחרר גם כאן מסיסמאות ומקיבועים מחשבתיים, נוכל מהר יחסית לשפר את כושר ההתמודדות ואת יעילות ההתמודדות מול הטרור.
איום הטרור על ישראל הוא קשה כפי שראינו באינתיפאדה השנייה ובמלחמת לבנון השנייה. איום טרור מופנה גם כלפי מדינות המערב הדמוקרטיות כולן. מבלי להיכנס כאן להסברים מפורטים יותר ומורכבים יותר, אטען רק שרצוי לישראל שתעמוד בחזית אחת עם הגורמים היוזמים גישות ושיטות חדשות וחדישות ללחימה בטרור, משום שאלה תועלנה לה באופן ישיר וגם בדרכי עקיפין.