שאלות הזיקנה אינן מטרידות רק תושבי ערים בישראל. גם בתנועה הקיבוצית, למשל, מצוי הנושא הזה על סדר היום. המבנה הדמוגרפי המיוחד של הקיבוצים גורם לגידול האוכלוסיה שגילה גבוה, בבת אחת, כמעט, בתוך שנים מעטות, ואין שהות רבה ללמוד את בעיות הזיקנה. אין מדובר בהקמת מבנים, הכשרת פעילים ופיתוח תעסוקה מתאימה, אלא, פשוט בחוסר היכולת לספק את הצרכים בתחום זה, הגדלים במהירות משנה לשנה.
חברה צעירה
קיים קושי להחדיר את תודעת הזיקנה בחברה הקיבוצית, שבמהותה היא חברה צעירה, עם מטרות ואתגרים של אנשים צעירים (כגון: התיישבות בגבולות או במידבריות והתגייסות להגנת הארץ). קשה לאדם, שיסוד דרכו בכל חייו היה הגשמה עצמית - לא לראות עצמו מעורב אישית בתפקידים המרכזיים, אך פי כמה וכמה קשה החדרת התודעה לדור השני, שיש להתאים את החברה הקיבוצית לצרכי שלושה דורות. דור זה קיבל עליו את ההנהלה בכל היישובים הוותיקים, ובמידת הבנתו תלויים הפעולה והטיפול בקשיש.
הדור השני בקיבוץ, כשיכבה גילית, לא הכיר את הזיקנה במשפחתו, לא הכיר את הסב והסבתא ולא הספיק להתקשר אל הזיקנה באופן אמוציונלי בגיל הרך. נקלטו, אומנם, "הורים" של חברים בקיבוצים כעזרה סוציאלית, אך מספרם היה תמיד מועט (כ-2 אחוז מן האוכלוסיה הבוגרת). הם לא קיבלו מעמד של שותפים לבניין היישוב. תדמית ה"הורים" היתה: אי-מעורבות, זרות בשפה ובאמונה, זרות באורח-חייהם והתנהגותם, ומעמדם היה נחות ממעמד חבר. הדור השני לא הכיר, למעשה, זיקנה של חברים.
אצל הדור השני היו מקרים של חוסר-הבנה ראשונית אל צרכי הזיקנה. מסתבר כי קיימות בעיות של יום-יום בעבודה, בתורנות-שבת, או בתורנות-שמירה של גילאי 70 פלוס.
החבר הקשיש
במשקים אחדים הגיעו רק צעירים יחידים להבנת הצורך לדאגה לשיכבה המזדקנת, דרך פעולתם המקצועית: אחיות, עובדות-פיזיוטרפיה וריפוי-בעיסוק, מדריכי מלאכת-יד ועובדים סוציאליים. גם חברים יחידים הגיעו להבנה הזאת בשל אחריות קיבוצית כללית בתפקידם, כמרכזי-עבודה, או כמזכירי-פנים. אין לשכוח, כמובן, את החברות הצעירות, אשר למדו טיפול בחבר הקשיש והן נושאות במשקים רבים בעול הפעולה.
אלא שכל אלה מהווים רק קבוצה קטנה ביותר, בעוד ששיכבה רחבה בקיבוצים אינה מודעת כלל לבעיה הכאובה.