תת-אלוף יואל בן-פורת נחת עליי כשהייתי עורך-משנה של כתב-העת "מערכות" בצה"ל, ומייד היו לי תקלות. ראשית, איבדתי את כתב-היד, שמסר לי (אז עוד עבדו עם ניירות ועם טיפקס), אחרי שעבדתי קשות על שיפוץ מאמרו ועל התקנתו לדפוס. אחר כשלושה שבועות בא יואל, כמוסכם, לראות "מה עשיתי לו". על כוס קפה דלוח מהמטבח הצבאי ניהלנו שיחה כמנהג המזרח על הא ועל דא. כשסיימנו כמעט להקיף את העולם, אמר: "ומה עם החומר?"
- "לא תאמין. איבדתי אותו".
יואל הביט בי במבט בוחן, ואמר: "אתה בחור אמיץ. לאף אחד לא היה אומץ להגיד לי זאת בפנים... מה נעשה?"
- "תן לי עוד עותק, ואערוך זאת שוב. אני זוכר בדיוק מה עשיתי".
יואל הנהן, והביט בי שוב. שוחחנו על העריכה, ויואל השתכנע, שאכן איני יודע היכן הנחתי את כתב-ידו.
למחרת בבוקר הגיע נהג (או שמא הוא עצמו), והניח עותק של כתב-היד על שולחני.
לפני שמאמרו התפרסם, טלפנתי ליואל, וסיפרתי לו, שמצאתי את העותק האבוד. כמובן, בבלגן הנצחי על שולחני ("שולחנות נקיים הם סימן למוח רופס" - טבעתי פעם סיסמה, שהוציאה לאחר מהבוסים שלי את נשמתו) מאמרו נדחף למקום, שלא היה אמור להיות בו. יואל היה מאושר, שמצאתי את העותק, וביקש לקבלו.
"בדרכי הביתה, אכנס לביתך, ואביא אותו".
__________________________________
יואל וינראוב נולד בסקאלאט שבמזרח פולין דאז (היום - אוקראינה) בשנת 1931. בשואה נרצחה כל משפחתו, והילד הצעיר שרד למרות כל התנאים הקשים. הוא עלה ארצה בגפו אחר נדודים ביערות כפרטיזן, שנרדף על-ידי הגרמנים וגם על-ידי האוקראינים, והגיע ללחום במלחמת הקוממיות ביד מרדכי נגד המצרים ובגלבוע נגד העירקים. אחריה גויס לשירות חובה במודיעין חיל האוויר, וממנו הגיע כקצין לאמ"ן.
יואל היה איש מוזר. את פרסום מאמרו הראשון ב"מערכות" חגגנו בארוחה לטעמו - ארוחה יהודית מסורתית אצל שמואל כהן בירכתי רחוב הרצל בתל אביב.
רק אחרי כשבוע גילה יואל, שטעיתי בכותרת מאמרו, והוא לא הבחין בכך כשעבר על ההגהות. הוא כתב: "הערכות-מצב מודיעיניות מדוע הן קורסות?", ואני כתבתי, "הערכות-מצב מדוע הן קורסות?". יחי ההבדל הקטן.
שוב לקחתי על עצמי את האשמה, והוא הפטיר: "אינך קצין מודיעין. הם היו מספרים לי ערמה של סיפורים לכיסוי ...".
מאז, פרסמנו לא מעט ממאמריו. רובם היו ברוח חתרנית, שהרגיזה רבים באמ"ן ובממסד. בינתיים הקצו לו צריפון בבית-הספר למודיעין, ומשרדו הפך לביתי השני בצבא. הוא אהב לכתוב, ואהב לקרוא - תכונות לא אופייניות לקציני צה"ל. יואל אהב לחלוק עם אחרים את פרי עטו, והביט בי סקרן מבעד למשקפיו העבות. לא יכולתי למרוח אותו במחמאות, או בביקורת שטחית. הוא תבע הסברים, והתווכח. יואל היה תלמיד חכם, ולמרות שלא היה ליטאי - היה בו הרבה מנפש של "מתנגד".
הסברתי ליואל, שאין לי שמץ של מושג בעבודת המודיעין, והוא לימד אותי כמה עקרונות, אך העדיף, שלא אצלול לתוך החומר, כדי לשמור על יכולתי לראות "מבחוץ" את טענותיו. רבנו, וכעסנו, וביקרנו יחד תופעות. נחלקנו ברבות מדעותינו, אך שמרנו על מסגרת נאותה לוויכוח.
יואל - למרות ביקורתו - היה ונותר קצין בכיר במערכת הצבאית, והוא נשאר נאמן לה, למרות מה שעוללה לו. על כך אפשר לכתוב ספר שלם. ממש סיפורי אלף לילה ולילה, שאדם מן היישוב לא יאמין שאירעו במקומותינו.
___________________________
המשכנו לשמור על קשר גם כשפרשתי מ"מערכות".
ואז הגיעה הבוננזה: יואל והוצאת "עידנים" הציעו לי לערוך את ספרו על מלחמת יום הכיפורים. באתי לביתו עם ערב, ושתינו יחד תה. יואל הסביר לי שהספר כבר כתוב, ואפילו קיבל את אישור מחלקת ביטחון שדה ואת אישור הצנזורה הצבאית.
"אני רוצה, שתערוך אותו" - אמר לי, והסביר במלוא הכנות, שחשב על עורך אחר, שסירב.
- "חבל שלא הייתי שותף לכתיבה".
- "קצת מאוחר", אמר באידיש.
הבנתי, שכתב את הספר תקופה ארוכה.
- "יש לי תנאים", אמרתי. ביני לבין עצמי, לא יכולתי לסרב.
- "בוא נשמע".
ביקשתי שיסביר לי את מבנה אמ"ן ואת דפוסי העבודה - כדי שאבין במה המדובר - וקיבלתי הסבר ממצה, שארך יותר משעה, כולל הסבר מפורט על גיבורי התקופה.
יואל הסביר לי את הרקע למלחמה ואת השתלשלות האירועים עקב הקמת ועדת אגרנט. "אם יש לך שאלות - אל תהסס", אמר. אחר כך מדי פעם, קרא לי יואל למשרדו, והמשיך בהסבריו - גם מעבר לנדרש לסִפרו. בעריכת הספר "נעילה" למדתי הרבה על יואל וגם על עבודת המודיעין. יואל רצה לכתוב ספר זיכרונות, אך הרשה לעצמו קצת חופש מהמציאות - או, ליתר דיוק, מהעבר. לכן, בחר בכינויים לכמה מגיבורי סיפורו.
יואל היה תלמיד חכם בנוסח יהודי אירופה המזרחית. היה בו משהו דובי מאוד. הוא היה כבד, אך גם יסודי בצורה חולנית, שהבדילה אותו מעמיתיו. הוא אהב להציג את עצמו כאנטיתיזה לצבר השחצן, שאינו יודע שום דבר, אך מפגין ביטחון עצמי מדהים. ביחידתו ובאמ"ן לא התבייש לומר על עצמו, שהוא יהודי גלותי וחששן. אשרי האיש שמפחד תמיד.
______________________________
יואל אכל את עצמו על מה שאירע בין כסה לעשור תשל"ד. כממונה על "יחידת ההתרעה המרכזית של אמ"ן" - כהגדרתו - הוא לא ניקה את עצמו מאשמה אישית. בניגוד לאחרים, לא טאטא את הבושה ואת הכישלון. ב"נעילה", ספרו, תיאר בפרוטרוט את מעשיו ואת תגובות מפקדיו - ככל שהתירה הצנזורה. יואל לא סלח לעצמו על שהיה קצין נאמן וצייתן, שלא הפר הוראות. אחרי המלחמה כבר למד לדפוק על השולחן, ולהתפרץ לדלתות, שננעלו בפניו - קצת מאוחר מדי, לדעתו.
מתחילת דרכו במודיעין, יואל לא אהב את שיטות העבודה במחלקת המחקר, והתכתש עם אנשיה כל הזמן. הוא ראה את המודיעין כגוף מונחה-התרעה, והבין את עבודתו ואת שיטותיה אחרת מעמיתיו וממפקדיו.
קידומו של יואל לא נעצר אחרי מלחמת יום הכיפורים, למרות שהעיד עדות חושפנית ומזיקה בפני ועדת אגרנט. יואל לא השיג אחר כך את השקט הנפשי הדרוש, והמשיך לאכול את עצמו. גם כתא"ל, בתפקיד דובר צה"ל, לא רווה נחת, ופרש אחרי כשנה מתפקידו. בשיחה אישית - למאמר, שכתבתי על דובר צה"ל - אמר לי, שזה טמטום מדהים של המערכת, הנוהגת למנות אנשי אמ"ן, שלמדו להתרחק מהתקשורת כמפני אש, לתפקיד הזה.
כשנשלח לשרת בנספחות הצבאית בוושינגטון, ראה הרבה דברים, שלא מצאו חן בעיניו, פתח את פיו הרועם, וחזר ארצה.
יואל היה מעורב באחת המריבות הקשות ביותר בתולדות מערכת הביטחון: הוא פתח את פיו הגדול נגד העמלות, שגובים סוכנים ישראלים של מערכות-לחימה, שרוכשת מערכת הביטחון. לדבריו, זה כסף שמשלמים להם לשווא. אחד הנפגעים מכך היה עזר ויצמן, שמונה כעבור זמן קצר לשר הביטחון. ויצמן וחבריו לא שכחו לו את מאבקו נגד העמלות, שהם מולקים מתקציב הביטחון. "מוצצי לשד תקציב הביטחון" קרא להם יואל.
יואל היה מדריך מצפוני מאוד. לחניכיו-פקודיו במערכי האיסוף הוא הקנה א"ב של עבודה לפי רוחו. אחרי מלחמת יום הכיפורים לא הבין לחלוטין כיצד חיל המודיעין וצה"ל יכולים לתפקד מבלי לחקור כדבעי את כישלונם בספטמבר-אוקטובר 1973. לעומתו, ראשי אמ"ן התייחסו לטעות כפי שהתייחסו לטעויות אחרות של אמ"ן (ואלו רבות למדי, כפי שרומז יואל בספרו). יואל היה משוכנע, שבשיטה זו מבטיחים את שלשלת הטעויות. "אינך יכול להימנע ממחקר" - אמר לשלמה גזית, שנכנס לתפקיד ראש אמ"ן אחרי פרסום דוח הביניים של ועדת אגרנט - "אם לא נחקור - לא נדע. לא נדע - לא נבין. לא נבין איך הופתענו אתמול - לא נוכל לעשות את המרב שלאר נופתע בעתיד ... אם לא תסיק מסקנות ולקחים ממה שקרה, ונופתע בעתיד שוב, תישא באחריות ..."
כמובן, גזית לא הקשיב לו.
כראש אמ"ן, הפקיד אהוד ברק בידיו את מחקר המודיעין בתשל"ד. יואל האמין בכנות ההזמנה ובכנות המזמין. אחרים ידעו טוב ממנו, שאין שום כוונה להתחשב בממצאיו, שיפריעו לשלוות המערכת.
"מאז 1984 חקרתי, מצאתי, חשפתי, וייתכן, שגיליתי דברים מדהימים, שטרם נודעו, ואילו נחקרו ב-1974 - ייתכן שיכלו לשמש לקח חשוב ... ייתכן, אינני בטוח ... המשכתי לחקור [את הנושא] עד ל-1987 בהתנדבות.
"לקחים לא יצאו מזה. החיים עשו את שלהם, אך לפחות יהיה ספר לימוד, שעליו - אני מקווה - יתחנכו דורות חדשים של אנשי מודיעין לבל יחזרו על שגיאות רבותיהם מהמחדל. לו יהי".
ואת ספרו חתם יואלק'ה באמירה מאפיינת - "אם יושג מלימוד קורות אמ"ן ערב מלחמת יום הכיפורים, יתפתחו אנשים, שיעריכו טוב יותר ויבינו טוב יותר את מה שניתן לעשות ואת מה שנבצר - ותימנע הפתעה נוספת מישראל, אזי אוכל לומר לעצמי, כי באתי על שכרי, ומקצת מן המוות של יום הכיפורים תוקן. ימים יגידו".
כידוע, זה לא קרה. המודיעין, שאינו הולך בדרכי בן-פורת, ממשיך לנפק לנו טעויות והפתעות.
יואל עזב את המודיעין מתוסכל. אחר כך חלה, ומצבו התדרדר. הכעס אכל אותו מבפנים - עד שיואל נגמר.
ינעמו לך רגבי עפרך, מורה וידיד.
חבל על דאבדין דלא משתכחין.
