אף שכל מדינה "צריכה" גבול המגדיר את שטחה, ולרוב המדינות בעולם גם יש גבול כזה, לא מדובר בגבול מקודש ולא מדובר בגבול הכרחי.
הנה, גבולותיה של מדינת ישראל הם במחלוקת מבית ומחוץ מזה כמה עשרות שנים - לא רק בשיח הפרטי והציבורי, אלא גם בספרי לימוד - דבר שלא מונע את השגשוג הכלכלי, לא פוגע בקידום המדעי ולא גורע מהגברת הכוח הצבאי תוך שמירה על פערים ההולכים וגדלים לטובת מדינת ישראל לעומת שוחרי רעתה, רוחשי מעידתה וחורשי תבוסתה, וזאת ללא כל קשר עם קברניטיה הפוליטיים. זאת לא רק מהטעם שלא לכל שאלה פשוטה-לכאורה לעתים יש פתרון ותשובה מורכבים ומסובכים, אלא גם מגוף העניין - הגבול הפיזי של מדינה אינו מהווה תנאי להגדרתה, וודאי שאינו תנאי לשגשוגה ואינו הכרח לקיומה. אכן הגבול חיוני, אך אינו הכרחי.
דוגמא מאלפת עד כמה הגבול היציב והברור עלול להוות סיכון בטיחותי היא תקופת "ההשקט והבטח" שקדמה למלחמת "בין המצרים" בלבנון - דומה היה שבעקבות הנטישה החפוזה של צה"ל מלבנון, תהיה יציבות, ואכן היה גבול שקט במשך שש שנים תמימות, אלא שבתקופה קצרת מועד זו, התעצמו כנופיות הרצח של החיזבאללה ובחסות ובתמיכת אותם חורשים-שוחרים-רוחשים - צברו אמצעי לחימה מכל הסוגים וככל יכולתם עד הרגע שסברוהו כמתאים להבסת ישראל או לכל הפחות לפגיעה קשה בה.
הסתבר בדיעבד כי הכמיהה לגבול [ואפשר להוסיף: "השקט"] - אינה אלא שאיפה לאוטופיה הרחוקה מהמציאות, הרחוקה עד מאוד מהמציאות במזרח התיכון שאינו חדש.
קידוש הגבול מצד ישראל הוכח כמעשה איוולת וכחוסר אחריות. המופקדים על בטחון ישראל כשלו כשלון חרוץ, ולא נתנו את הדין. לא שר הביטחון היוצא עמיר פרץ, הרואה במשקפת אטומה, ולא שר הביטחון הנכנס אהוד ברק שיזם וביצע את נסיגת הבזק המחפירה של צה"ל מלבנון - שניהם אף את דין הבוחר טרם נתנו, ואולי יתנו.
ללמדנו, כי מה שמתרחש בעזה - לכאורה, מעבר לגבול - ואדגיש: מעבר לגבול הזמני, כי בשלב כלשהו ניאלץ, או נחליט בחדווה [התוצאה תהיה היינו הך] לבנות ולשקם את גוש קטיף מחדש כחלק ממדינת ישראל - מה שמתרחש בחבל עזה הוא מענייננו. אל לנו להתעלם משלטון החמאס שם, אל לנו לאפשר שלטונו שם, ולנו הזכות המוסרית והחובה המדינית להתערב בנעשה ברצועת עזה.
לא רק לטובת הנטבחים ההורגים זה את זה ללא משפט וללא סדר, אף שהתערבותנו מן הסתם תגרום להפסקת הטבח, אלא לטובת בטחונה של מדינת ישראל שיש לה עניין ברור, מוכח, מודגם, מומחש במה שנעשה בחבל עזה. לא חשוב היכן בדיוק עובר הגבול הפיזי, השנוי במחלוקת, המקודש לפנאטי הגבולות של השלום, הרואים רק עכשיו ומתעלמים מאחר-כך. ללא קשר עם תוואי הגבול, צה"ל ולא החמאס, צה"ל ולא כל כנופיות רצח המדגימות מול עינינו את רמתם המוסרית אח כלפי אחיו כרמז מטרים למקרה שנהיה נתונים אנו לחסדיהם, צה"ל צריך לשלוט בחבל עזה כדי למנוע אגירת אמצעי לחימה בחבל זה החולש על דרומה ומרכזה של מדינת ישראל, וכדי להגן אחר כך על מתיישבי גוש קטיף שיחזרו ויבנו את החבל מחדש.
האלטרנטיבה ברורה: בין אם הפתח ובין אם החמס ישלוט בעזה, תמשיך זרימת הנשק לידי המחבלים שם במימון איראן, בעידוד סוריה ובשתיקת מצרים. עד אשר יסברו הם כי הגיעה העת להביס, או לפחות לפגוע פגיעה אנושה בישראל, כפי שנעשה בלבנון השקטה עם הגבול המקודש בעיני טפשים, הרי בסרט הזה כבר היינו, ואנו עדיין מככבים בו, לא כחכמים.