הברית הבלתי כתובה בין וושינגטון וירושלים היא נכס מדיני-אסטרטגי עבור מדינת ישראל. היתה זו ארה"ב שהצילה אותנו ממשבר כלכלי עמוק בשנות השמונים, היתה זו ארה"ב שנתנה לישראל תמיכה בלתי מסויגת במלחמתה בטרור האיסלאמי, וזו אותה ארה"ב אשר מגבה את ישראל ביחסה לשאלת הגרעין האירני. המשענת האמריקנית היא אכן תוספת לבסיס הכוח הישראלי, ומשפרת את דימויינו בתפוצות.
היחסים בין שתי המדינות מורכבים, ושורשיהם נטועים במניעים היסטוריים, פוליטיים וכלכליים. לעיתים, התלות הפוליטית-כלכלית בידידתנו הטובה ביותר, גם עומדת לנו לרועץ. יש מי שמעריך כי ההתנגדות הנחרצת כלפי הקולות הנשמעים מכיוון דמשק, הם המחיר של אותם "יחסים מיוחדים", מחיר שאנו נדרשים לשלם במלואו.
מאז החלה האינתיפאדה הפלשתינית השנייה, מרבים האמריקנים לשלוח נציגים למזרח התיכון. לרוב, מדובר בגנרלים ידועי-שם, אשר מנסים ליישב מצבי משבר, להוביל לביסוס השלבים הראשונים של משא-ומתן מחודש, ובמסגרת זו, גם רואים עצמם כגורם מקשר ביחס להסדרי הביטחון המקומיים בגבולות. הערכותיהם המודיעיניות, מהוות אפוא, נקודת מפנה והכרעה במדיניות שהם מובילים, ופעמים רבות מביאות את ישראל ליישום דרכי פעולה, שאולי לא היתה נוקטת.
בכירים רבים בממשל הישראלי, מביטים על עמיתיהם האמריקנים בנימת השתאות. הכרעותיהם של שליחי וושינגטון נתפסות בעיני כמה מהם, כדברי "אלוהים חיים", ואין מי שיטיל ספק, ולו קטן, באשר לרמת מקצועיותם. לא פעם נשמעה האמירה: "אנחנו עוד צריכים ללמוד מהם", באופן המציג את ישראל כחסרת ניסיון (יחסי) בתחומה.
להטיל ספק ההידרדרות הביטחונית בשטחים, מאפשרת לנו לנתח באור שונה את טיב הערכותיהם של הגנרלים האמריקנים. הכאוס המוחלט בשטחים, היה אומנם עניין של זמן בעיני המודיעין הישראלי, אשר לדבריו "נערך מבעוד מועד". בכירים במערכת הצבאית, טוענים היום כי חזו את השתלטות החמאס על מנגנוני הרשות, וכי ההפתעה הייתה לא בעצם ההתרחשות, אלא בעצם הזמן הממושך שלקח לאנשיו של ח'אלד משעל לממש את פוטנציאל האיום.
אם להיות הוגנים, לא היה קשה לחזות את פרץ האלימות בשטחים. האש בוערת כבר חודשים, העימותים מול הפת"ח מתחזקים, וחמאס צובר כוח: כוח פוליטי מקומי, אך בעיקר - כוח צבאי. הברחות הנשק ממצרים דרך תעלות תת-קרקעיות נמשכות כל העת, וכמות אמצעי הלחימה הולכת וגדלה.
אלא שהאמריקנים ראו לאחרונה את המציאות הישראלית-פלשתינית באור מעט שונה. אולי שונה מאוד. לא התחזקות חמאסית, לא הברחות נשק, לא היחלשות תלולה של אבו-מאזן. "חמאס נחלש מול כוחותיו של יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, בעוד ישראל חוששת לתת הקלות לפלשתינים ומסרבת לסייע בשרטוט אופק ביטחוני" - כך העריך המתאם הביטחוני האמריקני לרשות הפלשתינית, הגנרל קית דייטון, בדיווח שמסר לקונגרס ולמשרד החוץ האמריקני. הערכותיו נשמעו אך לפני שבועיים ימים.
לדברי דייטון, כפי שעלה מהפרסום בעיתון הארץ (1 ביוני), כוחות הביטחון הנשיאותיים שבשליטת עבאס, הוכיחו יכולת מבצעית משופרת בעימותים האחרונים מול חמאס. לעדותו, הקמת הכוח מתקדמת בקצב משביע רצון והוא רואה סימנים להיחלשות בפועל של תנועת החמאס. דייטון גם ציין כמה פעולות חיוביות של הכוחות, בהן בלימת מתקפת חמאס במעברים וסגירת שתי מנהרות להברחת נשק ממצרים.
לא מדויק בעליל הנה כי כן, הערכותיו של איש המודיעין האמריקני, נציגם במזרח התיכון, נראות כתלושות מן המציאות. אך לפני שבועיים הוא היה פה, ולא השכיל להבין את היותה של חמאס "פצצה מתקתקת", פצצה פוליטית, פצצה ביטחונית. המציאות בשטח, כנראה, ציירה לו רושם שונה, מוטעה, לא מדויק בעליל.
על ישראל להכיר ביחסה המיוחד של ארה"ב, אך להבין במקביל כי הערכות הגנרלים מוושינגטון אינן תמיד תואמות למציאות אותה אנו חיים מידי יום ביומו. דרכי הפעולה הנדרשות מאיתנו, מתבססות לא אחת, על אותן הערכות, של אותם אנשים ועל אותן טעויות.
על ישראל ורשויות הביטחון, לסמוך על עצמן, על עצמן בלבד, ולא לתלות את צעדיהן הביטחוניים בהערכות מודיעיניות זרות ובלתי מבוססות. ההערכה האחרונה שהוצגה על-ידי הגנרל האמריקני קית דייטון, מוכיחה זאת היטב.