|
אני עוסק בנושא של תרומת ניצולי השואה למדינה. במאמר על הנוער בישראל הזכרתי את העובדה כי הנוער שלנו מוכן להירתם למשימות לאומיות אם יציבו לפניו אתגרים או אם מבוגרים ישמשו דוגמה. כדוגמה הבאתי את בעיית ניצולי השואה שנמצאים במצב אומלל בערוב ימיהם והמדינה מתעללת בהם. בין הפעילים בנושא היה עוזי דיין. הנוער נענה לקריאה והתייצב. בשתי הופעות שלי ביום הזיכרון לשואה קראתי קטע מתוך מנשר הניצולים. זהו מסמך מכונן מן הדרגה הראשונה - יהודי, ציוני, ערכי והומניסטי. בני הנוער ניגשו אלי ושאלו איפה אפשר להשיג את הטקסט. כתבתי מכתב לשרת חינוכנו, הפרופסור יולי תמיר, שמן הראוי היה שביום הזיכרון לשואה ייקרא בפני בני הנוער במערכת החינוך המנשר, כולו או מקצתו, מכיוון שיש בו בשורה ולקחים יהודיים אוניברסאליים. הפרופסור תמיר היא אישיות לעניין, ידענית גדולה,( גברה על 100 תלמידים בתחרות), שוחה באפיקי האקדמיה והציבור כדג והיא אכפתית. גם אילו לא מלאה תפקיד של שרת חינוך, ניתן היה לצפות לאיזה משוב. לא קבלתי אפילו אישור לקבלת המכתב, אף שאני משוכנע שהוא הגיע ליעדו. ומדוע נרחיק. אני עיתונאי ואני מעיד שהציבור שעימו אני נמנה, ציבור שאחראי על קומוניקציה, על תקשורת בין חלקי החברה, בין השלטון לפרט ובין הפרט למוסדות שלטון, הוא ברמה האישית חסר קשב בכל הקשור לתשומת לב. הם העיתונאים יושבים להם על עננים משלהם ומורידים גשמי נדבות של מסרים. אולם נסה לפנות אליהם, אישית, גם אם אתה מחמיא להם על מאמר או כתבה,התגובה היא אלם. יש שמשיבים, בחום, בתודה, אך אלה מיעוט. נדהמתי כאשר במקרה אחד החמאתי לעמית בתקשורת האלקטרונית ולשני בתקשורת הכתובה, כאשר במענה המלבב, שניהם הודו לי על "הפרגון". כלומר לא על תשומת הלב אלא על עצם העובדה שאני לא מקנא ומשמיץ אלא מפרגן. זאת אינדיקציה למסגרת ההתייחסות בכל הקשור לתחום תשומת הלב. ואגב,כמו וירוס שאינו מובא לבית חולים אלא החממה שם ממנו, כך מסתבר שהמקור להעדר תשומת הלב בעיתונות הוא בפנים. במדור "מסיבת עיתונאים" ("העין השביעית"- יוני 2007 ) כותב העיתונאי אורי אס-קורלנדר: "בשש שנותיי ככתב צעיר פגשתי רק עורכים מעטים שהיה להם זמן וסבלנות ללמד, להסביר, להעיר ולהחמיא, ואני זוכר אותם כמורים ממש שנתנו לי כלים יקרי ערך". במילים אחרות,רק מעטים הקדישו לעיתונאי הצעיר תשומת לב. ל"השקעה" מסוג כזה יש "דיבידנד" מסוג אחר. לתופעה זאת לא צריך להפנות תשומת לב מיוחדת. אינני חושב שיש משהו צורב יותר מאשר העדר תשומת לב, שמעיד על זלזול, על הטלת המסר שלך לפח, אם לא בצורת כלי אז סל השאריות הנפשי שמוצא מקומו במערכת העיכול. הוא הגרוע מכול. זה מעיד על התנשאות, יהירות, של אני ואפסי, שלעתים היא דווקא מגמדת את האיש שהוא מטרת המסר. הרי תמיד מוטב שיתייחסו אליך או אל דעותיך בביקורת קשה מאשר להתעלם מהם. אברהם בורג קבל במהלך הקריירות שלו תשומת לב בשפע. אך הוא אינו יודע שובע והוא מעין בולימי בתחום הזה, שהתוצאה היא הקאה. אולם בצעקה שלו נוסח דני קיי, הוא חשף את אחד המוקדים המכוערים בחיינו כאן בארץ. צפצוף אחד ארוך על תשומת לב.
|
|
תשומת לב מקצועית מול תשומת לב אמיתית
|
|
|
יש כאמור תשומת לב תכליתית מאוד : פוליטית,כלכלית, מסחרית וכד'. כלומר תשומת לב שתלויה בדבר. יכול אדם להיות ממליך ראשי ממשלות, יועץ "אסטרטגי" ,יועץ סתרים, יועץ תקשורת, יועץ לבחירת נשיא המדינה. אם הוא לא מחוזר, אותו אדם שמוכר תשומת לב, כל תשומת הלב כלפיו נמוגה. איש תקשורת מחוזר כול עוד הוא משמש שופר למסרים. כל עוד המשווק, היועץ מוכר את המרכולת של אדוניו. כאשר הוא מסיים תפקידו, נסתיימה תשומת הלב. אנשי תקשורת, פעילים, מבוקשים. רוצה לומר שתשומת לב אצלנו היא כמין "אהבה שתלויה בדבר". באמריקה לומדים "יחסי ציבור" בבתי הספר, כמו שלומדים את תורת הנאום. אבל לעיתים "מתוך שלא לשמו בא לשמו" והיחס הופך להרגל גם בתחום יחסי אנוש. לא ככה אצלנו. אצלנו תשומת הלב היא פונקציונאלית. בבחירות הכלכליות, בפריימריז במפלגות, או כאמור, בבחירת הנשיא – מחד, ובעתות מצוקה כמו ירי קטיושות לשדרות, ההפגזות בצפון- מאידך. התופעה של תשומת לב זמנית, אך היא, ברובה, מזויפת,לא כנה, בבחינת יציאת ידי חובה. תשומת לב מרבית בהקשר זה ניתנת, כאמור, לאנשי תקשורת, שהרי הם המתווכים של תשומת הלב-בשכר. והאמנים, זה נחמד מאוד כל אימת שחבורת אמנים מופיעה, ללא תמורה, כהזדהות- חד פעמית עם קרבנות כאלה או אחרים. הם in בין עם מדובר במפגן הזדהות עם שדרות או דארפור. אחר כך הם חוזרים למופעים שלהם שתשומת לב היחידה היא תמורה בממון או רייטינג וכסף. אילו במקום להופיע בכיכר רבין בתל אביב, היו מופיעים, כבודדים או כזוגות, פעם בשבוע בשדרות למשך תקופה של חדשים - זאת הייתה תשומת לב, ולא כאילו. כאשר משפחת ביטון בקריית שמונה חגגה לבנה ביום ב' האחרון בר מצווה, יום לאחר נפילת שני קטיושות,(אשר ברור היה שזה היה הפעם מקרה חריג) יותר ממחצית המוזמנים לא הופיעו. אין כמעט רובד, ציבורי וגם במקרים רבים אישי, שתשומת הלב תופס אצלו ערך חשוב. באחדים ממאמריי הזכרתי את נבחרי העם ( ,גבעת רם לא עונה") אשר מתעלמים מפניות אליהם, לפחות רובם. אחריהם באים נציגי ציבור אחרים במישור הלאומי או המקומי אשר מתעלמים מפניות אליהם, שלא לדבר על שרים.
|
|
תשומת לב מתחילה בגן הילדים
|
|
|
תשומת הלב מתחילה בגיל הרך, ולא צריך סטטיסטיקות ונתונים מדעיים כדי להוכיח זאת. הסוציולוגים והסוציו-פסיכולוגים תמימי דעים כי כל ההתנהגות של הילד מכוונת לקבֱע את מקומו במשפחה. אם האמון שלו במקומו הראוי במשפחה מתערער הילד ימצא דרכים לדרוש תשומת לב יתרה. הוא יעשה זאת בהפגנת כוח, במשחק רוגז או נקמנות או שהוא יהפך לאפתי או ישקע לתוך יאוש. אשר למבוגרים, מי שנתנסה לשבת מול פסיכולוג, יודע כי המפתח ליחסים בינו לבינה, בינו לבין זולתו או בינו לבין הסובב אותו, הוא הכרה בעמדתו ובגישה של הזולת, בין אם אתה מסכים להן ובין אם אתה חולק עליהן. בפקעת הזאת אין כללים מוחלטים, צדק מוחלט או עמדה נחרצת שאמורה להתקבל על הכל. תשומת לב היא המפתח. מאמר בנושא, שמסתמך על תורת אדלר, פרסמה דינה ברוצקי ב- www.derech.net. פרופסור אלפרד אדלר, תלמידו של פרויד, ראה את האדם כמערכת שלמה-הוליסטית. הוא התייחס בהערכה רבה לטיפוח הגוף, לשכלול יכולות מוטוריות כבסיס לבריאות הנפש. שרה אדלשטיין מורה ומומחית לתנועה ולהבעה בגישה הפסיכו מוטורית כותבת כי לדעת אדלר היצור האנושי מגיע לעולם עם "תחושת נחיתות" כחלק מן ההיבט ההישרדותי ומשום כך הוא נזקק לתחושת השתייכות למסגרות כמו משפחה וקבוצות השתייכויות אחרות. דניאל נוראל, מטפל הוליסטי ומדריך להתפתחות אישית קובע שכאשר תשומת לבנו מתמקדת במקום מסוים, במחשבה מסוימת, ברעיון מסוים- המוקד הופך לישות אמיתית, לדבר מציאותי בחיינו. ווליאם ג'יימס, פסיכולוג אמריקני בסוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים (אחיו של הסופר הידוע הנרי ג'יימס), כתב ש"קֶשֶב"( קרי תשומת לב) הוא מצב שבו הדעת נוטלת בעלות באופן ברור וחד על אחד מתוך כול האובייקטים או נתוני מחשבה אפשריים ומתמקד בו בלבד". להלכה קיים מונח עברי אשר מתקרב "לתשומת לב" - קשב. אך קשב יש לו גם משמעות של חוש שמיעה, כלומר הזולת שומע אותך .אבל זה לא אומר שהוא שומע את המסר שלך, או שהוא מתחשב בו. אף שבמונח "אוזן קשובה" יש אלמנט של תשומת לב. ישנן תרבויות שבהן "קשב" אכן משמעו תשומת לב. אני זוכר בבית מלון בוורשה עוד בתקופה הקומוניסטית פניתי לשומר הסף שהיה במדי אדמירל וגבוה משני מטרים והוא שם לב שאני רוצה משהו ממנו והתגובה שלו, בלי להתכופף, הייתה slysze (כלומר : שומע) .עשיתי מזה מטעמים משָל מדובר היה באיזה נסיך ששומע את נתינו. אבל זה היה ביטוי שאומר "אזני קשובה", אני שם לב. אצלנו האטימות מתחילה למעלה וגולשת למטה. נושא תשומת לב עומד במוקד של תורות ודיסציפלינות במזרח,שמועתקות למערב, אך מקור כמה מהן דווקא בתפיסה היוונית הקלאסית. אצלנו פורסמה לא מכבר באינטרנט הודעה על "יום מודעות לתשומת הלב" ויש בישראל קהילות "תשומת הלב". הופתעתי מאוד. כל אלה הם כאילו באיזה רובד היולי, אמורפי. משהו שמרחף אי שם בחלל אך אינו חודר לתחום החיים שלנו, כאילו שייך לספֶרות אחרות ביקום שבהן אין כוח משיכה. עובדה, בחברה הישראלית, מלבד מעטים כפי שציינתי, תשומת הלב שואפת לדרגה הנמוכה ביותר, משהו קרוב לאפס. יש "תשומת לב" מסוג אחר לגמרי, שמן הראוי להזכיר אותה, בהקשרה השלילי.
|
|
תשומת לב פרוורטית ובשרות הטרור.
|
|
|
בשבוע שעבר צפיתי בסרט שבו זמר רוק, שהיה מטורף לתשומת לב, חטף מטוס ואחר כך הנחית אותו בשלום, וזכה לתשומת הלב הראויה ובא על סיפוקו הפרוורטי. אך זהו סרט בדיוני. במאמר בשבוע שעבר הזכרתי את המשדר בטלוויזיה ההולנדית בשם "מופע התרומה הגדולה". שידור שקרי אשר דובר משרד החינוך ההולנדי ראה לנכון לשבח אותו שכן הוא עורר "תשומת לב" לנושא של השתלות. בימינו, כאשר התקשורת רוצה לינוק בכול מאודה, יש ספקי עטינים בשפע אשר מוכנים להזרים את הנוזל בכמויות. למשל, מחצית מפעילות טרוריסטית מכוונת להפנות תשומת לב. התקשורת נענית ברצון, וקיים מעין הסכם גומלין בשתיקה. להזכיר את החיזבאללה בלבנון ואת הג'יהאד האיסלאמי בעזה אשר במיקוח על שחרור השבויים הישראלים מנצלים את המדיה כדי ללחוץ על ממשלת ישראל באמצעות דעת הקהל. במהדורה האחרונה של "רואים עולם" בערוץ אחד, תיאר הפרופסור מרווין קאלב, בשעתו פרשן פוליטי מן הבולטים בארה"ב, איך החיזבאללה ניצל את התקשורת הישראלית והעולמית בתחכום רב לצרכיו שלו במלחמת לבנון השנייה. אך אלה לא היחידים בעולם ויש רבים דומים בארצות שונות: בדרום אמריקה, באסיה ובאפריקה ועדיין גם באירופה - המחתרת הבאסקית בספרד, לאחר שבאירלנד הטרור פסק. בשעתו בכנס בינלאומי בנושא "מדיה מחאה ואלימות פוליטית" אשר אורגן על-ידי המכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית ומועדון שדרי הטלוויזיה, הייתה הדעה של אקדמאים ואנשי מחקר חד-משמעית. המסרים שמתלווים לפעולות טרור הם לא רק חלק אינטגראלי של המערכה, אלא החלק העיקרי שלה. בקטגוריה זאת אפשר לכלול פעולות כמו חטיפת מטוסים, בני ערובה, משא-ומתן לשחרורם, העברת מסרים שלהם או תמונות שלהם או של שבויים. זאת מערכה פסיכולוגית אדירת השפעה על צבור ובאמצעותו על מוסדות שלטון. ראוי לציין שכל עוד החטופים או השבויים בחיים, או בריאים במצב סביר חלקים בדעת הקהל ובראש וראשונה המשפחות והמקורבים לחטופים יטו אוזן קשבת למסרים של החוטפים. בייחוד בחברה כמו שלנו שחיי אדם כה חשובים. הערה סרקסטית: דומני שהם לעיתים חשובים יותר כאשר הם בידי אויב מאשר כאשר הם נמצאים אצלנו בבתים, ברחובות, בכבישים.
|
|
