נתבשרנו זה עתה, כי וועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, אישרה ברוב גדול, את הצעתו של שר המשפטים פרופ' פרידמן, לקצוב את משך תקופתם של נשיאי בית המשפט העליון ונשיאי בתי המשפט המחוזיים לתקופה אחידה של 7 שנים. הצעה זו, אינה חדשה, וכבר הועלו רעיונות בכיוון זה בעבר, הן ע"י אנשי מקצוע מבין ציבור עורכי דין והן ע"י חברי כנסת ואנשי ציבור, עוד בתקופתו של הנשיא פרופ' ברק.
הרעיון של קציבת תקופת הנשיאות בעליון, התקשר תמיד לרצון לצמצם את השפעתו של נשיא כריזמתי, בעל השפעה ובעל כושר שכנוע, דוגמת פרופ' ברק, שהנהיג את בית המשפט העליון, לאימפריאליזם שיפוטי, להתערבות שיפוטית בכל תחומי החיים, דוגמת אמונה, מוסר, מנהגי דתות, ביטחון, צה"ל, תחומים שיש
מחלוקת בציבור לגבי שפיטותם ע"י בית משפט.
הדוגמא האחרונה והטרייה הוא מיגון בתי הספר גנים מוסדות ציבור והבתים בשדרות. משרד הביטחון הכין תוכנית מיגון, אבל בג"צ שינה ההוראה והחליט על מיגון כולל שונה, יקר יותר ואורך ביצוע ארוך יותר.
יש מקום לוויכוח - איזה מיגון טוב יותר לשדרות המופגזת מקסאמים ולשלום הציבור בו, השאלה היא האם זה תפקידו של בג"צ? האם הנושא הזה אינו בלעדי, בתחום סמכויותיו של משרד הביטחון, העיריות והביקורת הציבורית.
להזכיר לציבור, שבג"צ בזמנו עורר סערה פוליטית לא מבוטלת כאשר החליט בהחלטה חריגה, לקבוע את קו הגבול "לקיום בכבוד" של המשפחה והאזרח הישראלי -
במה שקרוי בג"צ הקיום בכבוד. גם אז קמה מהומה ציבורית, לא בשל עצם החובה שהמדינה צריכה לדאוג "לקיום בכבוד" אלא האם נושא זה שהוא כלכלי חברתי מוסרי נתון להחלטה שיפוטית של בג"צ, או שהוא הנושא נתון לקביעה של מוסדות כמו האוצר, משרד הרווחה, הביטוח הלאומי או משחקי הכוח והיכולת העסקית של הציבור והחלטה של הכנסת.
הויכוחים האלה לא הוכרעו עד היום והדוגמאות עדיין רבות וקיימות, ביניהן - החלטת בג"צ בדבר תפילת נשים בכותל עם טלית, או רישום שתי נשים שחיות ביחד, כאמן הביולוגית של ילד - שילדה אחת מהן.
בזמנו כתבתי והעברתי ביקורת על החלטות בג"צ אלה, מתוך נימוק עקרוני, שאין זה מתפקידו וסמכויותיו של בג"צ להתערב בנושאים אלה, כמו אמונה, דת ומוסר ובוודאי לא לקבוע תא משפחתי חדש. מה עוד, שיש פתרונות יצירתיים חוקיים לפתרון הבעיות הסבוכות האלה.
נכון וצודק שבג"צ יקבע עקרונות, כגון: זכויות גברים, נשים ובמיוחד הזכות לשוויון בין המינים בכל תחומי החיים, אך אל לו לבג"צ לחרוג ממסגרות החוק וסמכויותיו ולהפליג למחוזות שאינם שפיטים. בעקרונות אלה דגלו גם חלק משופטי העליון בעבר ואני חושב גם בהווה, כמו המשנה לנשיא השופט (בדימ.) - אלון, הנשיא (בדימ.) לנדוי ואחרים, ואת דעתם הביעו גם בכתובים ובכנסים מקצועיים.
חלק מחוסר האמון וההתקפה על מערכת המשפט, שבאה לידי ביטוי לאחרונה באחוזי אי האמון הגבוהים במערכת כפי שפורסמו בתקשורת, נובעים גם מהעיקרון שלא קיבל לגיטימציה בציבור לאמור: "הכול שפיט" - או כפי שהאמין פרופ' ברק וגם כתב על כך, שכל סכסוך בחברה ניתן לפתרון משפטי - ולדעתי לא כך הוא.
לכך יש להוסיף גם את התופעה השלילית והמדאיגה, של ירידת ערך, ירידה מכוחם של מוסדות השלטון והפוליטיקה - שבכל סכסוך או בעיה, במקום לפתור אותה בכנסת, בוועדות או על סמך התקנונים הפנימיים - פונים ישירות לבג"צ לחפש מזור ופתרונות, ובכך משחקים לידי בג"צ, מגדילים את סמכויותיהם ובג"צ שמח ולפעמים באין ברירה מספח לעצמו שטחי שפיטה והשפעה חדשים.
האבסורד לפעמים נובע מכך, שאותם מוסדות ואנשי ציבור, שרצים כל בוקר לבג"צ, הם גם אלה, שבוכים וצועקים על התפשטותו וחדירתו לתחומי שיפוט לא לו.
לקראת הבחירות ללשכת עורכי דין ובחירת יו"ר חדש לציבור הגדול של עורכי הדין בישראל המתקרב למספר 40.000 בקצב הגידול המהיר, רואיינו כל המתמודדים וחלקם הביעו הזדהות עם הרפורמות של פרידמן, חלקם הסתייגו אך נראה לי שחלקם גם הזדהו עם הביקורת על בית המשפט העליון.
נושא הבחירה הנכונה, לתפקידי מפתח ממלכתיים בישראל אינו חדש והוא עולה מחדש, עם התקרבות מועד בחירה של אישיות ותפקיד ממלכתי כמו: נשיא המדינה, מבקר המדינה, נשיא בית המשפט העליון, יועץ משפטי לממשלה, פרקליטת המדינה, פרקליטי מחוזות, נשיאי בתי משפט מחוזיים וכדו'...
כמה דעות והצעות נשמעו ונכתבו, לדוגמא, בנושא בחירת נשיא בית המשפט העליון - האם ללכת בעקבות הנוהל שהשתרש עד כה, לפיו הוועדה למינוי שופטים בוחרת כנשיא, בשופט עליון הוותיק ביותר - או כפי שמספר חברי כנסת מנסים לקדם חקיקה, לפיה הכנסת היא שתבחר נשיא לבית המשפט העליון לפי כישורים ולא וותק, או ששופטי בית המשפט העליון הם שיבחרו מביניהם את הנשיא ללא קשר לוותק.
כמובן, שלכל שיטה מעין זו, יש יתרונות וחסרונות כמו: יצירת קבוצות לחץ חברתיות ופוליטיות לבחירת הנשיא, יצירת קבוצות בתוך בית המשפט העליון בעד ונגד ותוצאות שאינן מבטיחות בחירת האדם הנכון לתפקיד החשוב והמוביל במערכת המשפטית.
לציין, השיטה הנוכחית של בחירת נשיא בית המשפט העליון אינה מעוגנת בחוק, אלא היא בבחינת נורמה שהשתרשה, או מסורת, לפיה השופט הוותיק ביותר, בהגיע תורו, נבחר לתפקיד ללא קשר לכישוריו המקצועיים, יכולת ההנהגה, הכושר המנהלי והיכולת הייצוגית.
אי לכך, חקיקה בנושא זה כמו גם בתפקידים ממלכתיים אחרים - היא פתרון לא רק רצוי אלא ממלכתי וחברתי - שמבטיח כי לתפקיד יבחר האדם הטוב ביותר, לדעת הצוות הבוחר או על-ידי הכנסת, או וועדה מטעמה או וועדה ציבורית שתמונה לתפקידים השונים.
להזכיר, בארה"ב שופטי בית המשפט העליון הפדראלי נבחרים ע"י נשיא ארה"ב לפי נטייתו הפוליטית וכך גם שופטים פדראליים מדינתיים - להבדיל מהשופטים במערכת המדינתית - הנבחרים בבחירות של הציבור, על כל ההשלכות השליליות והחיוביות שבדרך בחירה זו - וזה כולל גם את בחירת פרקליטי המחוזות.
נכון, שיטה מעין זו לא מתאימה לארצנו לא מבחינה חברתית , לא פוליטית ולא בשל גודל האוכלוסיה והרכבה העדתי. בעניין זו ניתן לומר שגם שיטת המושבעים הנהוגה בארה"ב ובאנגליה אינה מתאימה לארצנו ולמערכת שלנו. אי לכך - רצוי לחשוב על פתרונות יצירתיים מעשיים, המתאימים לתפישת עולמנו החברתית והפוליטית ונראה לי
שעיקרון 7 השנים הוא המוצא, הטוב ביותר בנמצא.
ההצעה - גם תיצור אחידות בבחירה של בעלי תפקידי מפתח ממשלתיים, שבחלקם כבר קיימים היום, כמו: בחירת נשיא המדינה ובחירת מבקר המדינה לתקופת קדנציה אחת של 7 שנים. הדבר מאפשר לבעלי התפקידים האלה להשקיע מאמץ מרוכז וענייני כדי להטביע את חותמם בעשייה ואולי גם לעתיד.
לגבי נשיא בית המשפט העליון - יש הצעה ללכת בדרך של בחירת נשיא המדינה - דהיינו, הכנסת היא שתבחר את נשיא בית המשפט העליון לתקופה של 7 שנים. לאחר תום התקופה - במידה והנשיא היוצא יביע הסכמתו - יוכל או לפרוש או להישאר שופט בבית המשפט העליון - מבלי שמעמדו בציבור בחברה או בקרב חבריו יפגע, שהרי יש תקדימים לכך בחברות גדולות וגם בפוליטיקה, כמו רוטציה בין ראשי ממשלות כפי שהיה בעבר אצלנו (ראה שמיר-פרס), או שהוועדה למינוי שופטים תבחר את הנשיא לפי הכישורים והתאמה ולא הוותק.
עיקרון 7 השנים - צריך לחול מלמעלה כלפי מטה לכל תפקידי המפתח הממשלתיים בדרגות הבחירות וכפי שציינתי גם לגבי פרקליטי מחוזות בפרקליטות.
בהזדמנות זו כדאי להזכיר, כי גם בצה"ל שבו קיימים תפקידי מפתח בעלי עוצמה והשפעה, יש רוטציה טבעית ותנועה מתמדת של תפקידי רוחב עד לשיא הפירמידה. עיקרון זה צריך לחול גם על תפקידים כמו ר' אמ"ן, ראש המוסד, ראש השב"כ וכד' במידה והם לא מתחלפים עוד קודם לכן.
לדעתי, יש אפשרות שבעלי תפקידים בודדים מרשימת 7 השנים - ימשיכו גם מעבר לתקופה זו, אבל רק אחרי בחירה נוספת וחדשה של הגוף הבוחר ובמקרים חריגים.
כמובן, שגם בשיטה זו ניתן למצוא נקודות חובה לצד נקודות זכות רבות - אך בשקלול הכולל נראה לי שיש בה משום פתרון הולם, הגון והגיוני שכדאי לאמצו או לפחות להשקיע מחשבה חיובית טרם דחייתו על הסף.
בהזדמנות זו כדאי לבדוק גם את נושא "הצינון" בתפקידים מסוימים - לפחות לתקופה של שנה שנתיים - דוגמת המעבר מיועץ משפטי לממשלה או פרקליטת המדינה למינוי שופט עליון.
וכפי שאמרתי בתחילה, הבעיה ברפורמות פרידמן אינה דווקא בתוכנן, אלא במהירות שהן מוגשות לביצוע ויישום. יש חשש מבוסס שפרופ' פרידמן להוט לסיים, בזמן קצר, מהפכה חוקתית ומבנית, תוך לחץ זמן, בשל החשש הדי מבוסס, שהקדנציה שלו לא תהיה ארוכה ועלולה להסתיים עם פרסום וועדת וינוגרד המלאה. הנתון הבסיסי הוא, שאם אולמרט יאלץ או יאולץ להתפטר - פרופ' פרידמן שמזוהה איתו ועם דעותיו - יאלץ ללכת בעקבותיו.
ההרגשה היא ששינויים שניתנים "במנת-יתר" כמו תרופות, הגם שהן חוקיות וטובות למחלה, גורמות לתופעות לוואי ולפעמים לרעלת לא רצויה ולא בריאה. צודקת נשיאת העליון הגב' ביניש, שיש לעשות הכל כדי לשמר את עצמאות המערכת המשפטית, בכל מצב ובסוף כל רפורמה. נקווה שגם העוסקים בחקיקה מבינים זאת וילחמו בעד העצמאות הזאת של מערכת המשפט.