שסיפורי הקרן הקיימת, הקופסא הכחולה וגאולת אדמות העם הם חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי ובוודאי גם מנוף ילדותם של רבים ששרו "אספר לך הילדה וגם לך הילד, איך בארץ ישראל אדמה נגאלת".
נולדתי וגדלתי במושב שקם בעמק חפר על אדמה שנרכשה על-ידי הקרן הקיימת לישראל, לפני קום המדינה, כך שניתן לומר ששרתי על הקרן הקיימת ו"תרמתי" לה בטרם הבנתי דבר בנושאי רכישת מקרקעין ובמשפט חוקתי ומנהלי. בשנת 1985 טיפלתי במספר עסקות מכר דירות שהובאו לטיפולי על-ידי מתווך. בעסקות אלו ביקשו ערבים תושבי העיר התחתית בחיפה לרכוש דירות בשכונה הסמוכה - הדר תחתון. באחת העסקות רכש זוג ערבי דירה לא מפוארת, בלשון המעטה, ברחוב שפירא בחיפה, רחוב אשר כל חיפאי יסכים שאינו בגדר משאת נפש, עבור תושביה היהודים של העיר. הואיל ולא שולמו דמי היוון על החכירה נשלחו, כמקובל, הסכם המכר בצירוף שטרות העברת חכירה למנהל מקרקעי ישראל ואיש לא העלה על דעתו שקיימת בעיה כלשהי. במפתיע התקבלה תשובת המנהל שהעסקה לא מאושרת, הואיל והחלקה שעליה בנוי הבית המשותף הנה בבעלות קרן קיימת וזו אוסרת על העברת זכויות חכירה לערבים. פניות למנהל לא הועילו וזכור לי היטב שנציגי המנהל בעצמם כעסו על ההוראה, ששינתה את הנוהג המקובל. בלית ברירה החליט המתווך שהעביר לטיפולי את העסקה ואשר כבר היה במו"מ מתקדם ביחס לדירות נוספות באותו רחוב,לעתור באמצעותי לבג"צ נגד מדיניות המנהל והקרן הקיימת לישראל. באופן מפתיע עוד יותר התברר לי כי הקרן הקיימת בחרה בפרופסור יצחק זמיר, לימים שופט בית המשפט העליון שסיים את תפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, לייצגה בעתירה. הבחירה ביצחק זמיר היתה, ללא ספק משום מעמדו הציבורי ומאחר והעתירה תקפה את המדיניות לפיה ניתן להפלות לא יהודים ברכישת דירות הבנויות על מקרקעי הקק"ל, שהנם מקרקעי ישראל על-פי החוק.
לקורא אבהיר כי העתירה התמקדה באבסורד שבהנהגת מדיניות מפלה זו בערים שהן ערים מעורבות ובמקומות בה ממילא אין מניעה לרכוש דירה בבית סמוך הבנוי על קרקע שאינה של הקק"ל. העתירה לא עסקה כלל בשאלות ציוניות כלליות הנוגעות להקצאת קרקעות להקמת ישובים יהודיים ובמדינות לאומית כללית. טענת היסוד היתה פשוטה והיא שבעיר מעורבת אין כל צידוק לומר לערבי שהוא יוכל לרכוש דירה ברחוב שפירא 3 ולא ברחוב שפירא 10. הקרן הקיימת פעלה בחוכמה על-מנת להתחמק מהעתירה. ביחס לדירה המסוימת העבירה הקק"ל את רישום הבעלות בחלקה לרשות הפיתוח ולשם ביצוע העברה כזו נדרש רק אישור טכני של ועדת הכספים של הכנסת. לאחר שננקט פתרון זה הודיע פרופסור זמיר לבית המשפט העליון, בשם הקרן הקיימת, כי הבעיה הפכה ל"אקדמית" לאור פתרון הבעיה המעשית וכידוע אין בג"צ דן בעניינים אקדמיים.
זכור לי היטב כי בדיון בעתירה ישבו השופטים דוב לוין ז"ל ושושנה נתניהו והם מאד לא אהבו את העתירה. ניסיתי להסביר נואשות שממש לא הגיוני לצפות ממרשי לפנות לבג"צ בגין כל מכירת דירה מוזנחת ויש לקבוע עמדה עקרונית יותר, אך הם סרבו בכל תוקף אפילו להקשיב והעתירה נדחתה. אלו היו בהחלט ימים אחרים והכול קרה רק לפני כ-20 שנה. כיום כידוע מחזיק היועץ המשפטי לממשלה בעמדה הפוכה - מי אמר שאין חדש תחת השמש?
עובדה נוספת הזכורה לי היטב היא מידת הזדהותו של פרופסור יצחק זמיר שייצג את הקרן הקיימת עם מרשתו. יש לזכור כי פרופסור זמיר, שפרש בעל כורחו מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, לא היה עורך דין מן השורה ולא עסק בפרקטיקה פרטית. הוא התבקש עקב מעמדו הציבורי וסמכותו המוסרית לייצג את הקרן הקיימת ועשה זאת בנפש חפצה. שנים רבות תמהתי על עמדתו של פרופסור זמיר ועד היום אני מוסיף לתמוה. לאחר 15 שנים התפרסם פסק הדין בעתירת עאדל קעדאן, שאינו נוגע אלא בעקיפין לבעית קרקעות הקרן הקיימת, אך קובע את הלכת היסוד בנוגע לערך השוויון בהקצאת קרקע ממלכתית. הופתעתי מאד לגלות את שמו של פרופסור זמיר כאחד השופטים שקיבלו את עתירת קעדאן, לאור עמדתו בעבר הייתי משוכנע כי ידחה בתוקף את העתירה.
הלכת קעדאן הנה שגויה לטעמי שכן שיקולים לאומיים יש להם מקום בכל הנוגע להקצאת קרקעות ויש לאפשר הקמת יישובים להם תינתן הזכות והאוטונומיה לקבוע את הרכב תושבי היישוב. כך גם מדיניות של עידוד להתיישבות יהודית הנה לגיטימית ונגזרת מהיותנו מדינה יהודית בחבל ארץ שהמאבק עליו נמצא עדיין בעיצומו. מדיניות לאומית אין לזהותה עם מדיניות כללית מפלה ואין ליישמה באזורים בהם אין אינטרס למנוע מלא יהודיים לרכוש מקרקעין.
באשר להצעת החוק המאמצת את מדינות הקרן הקיימת הרי שהיא משקפת את העובדה שבישראל הדיון הציבורי תמיד יתנהל בתפר שבין הדמגוגיה הימנית לזו של השמאל. הדמגוגיה הימנית זועקת כי הקרן הקיימת הנה חברה "פרטית" עליה לא חל המשפט הציבורי וכי מדובר בקרקעות שנרכשו מכספי העם היהודי, (לפחות מחצית מהקרקעות היו בפועל נכסי נפקדים ומדובר בחברה בעלת מאפיינים ציבוריים מובהקים). הדמגוגיה של השמאל רואה בכל ניסיון לקבוע העדפה לאומית ליהודים בנושאי התיישבות מדיניות גזענית.
כמובן בצד הדמגוגיה יש בהצעת החוק "עוקץ" ברור. ניתן בהחלטה פשוטה של וועדת הכספים של הכנסת להעביר חבלי ארץ שלמים לבעלות פורמאלית של הקרן הקיימת וחוק מקרקעי ישראל קובע כי האיסור להעברת בעלות במקרקעי ישראל אינו חל על עסקות אלו [סעיף 2(6) לחוק מקרקעי ישראל] והעברות אלו אף פטורות ממסים.
ברור כי כוונת יוזמי הצעת החוק לעשות בה ובמכשירים הקיימים שימוש לצורך חסימת לא יהודים לרכוש זכויות במקרקעין באזורים שיבחרו. הרעיון עצמו לא חדש והוצע בעבר, אך עד כה הוא נדחה. משמעות הרעיון הוא כי המדינה תאמץ מדינות שיטתית מפלה ביחס לאזרחיה הלא יהודיים ותיצור מכשיר חוקי להגשמת מדיניות זו. לכל אלו אין קשר ליהושוע חנקין ולגאולת אדמות העם.
יותר ויותר יש לתמוה מדוע מדינת ישראל אינה מאמצת את היושר כבסיס למדיניותה. על המדינה לקבוע, אפילו בחוק יסוד כי הקמת ישובים יהודיים באזורים בהם קיימת מדיניות להגדיל את היקף התיישבות היהודית אינה בגדר מדיניות מפלה. מעבר לכך ניתן לאפשר לישובים קהילתיים אוטונומיה להחליט מי יהיה חבר בקהילה, למרות אי האהדה לסלקציות שהם עושים - לא רק מטעמי לאום.
מאידך על המדינה לקיים את עיקרון השוויון. יש לאפשר הקמת יישובים ערביים על-מנת לפתור בעיות של גידול אוכלוסיה ויש להקצות קרקע ומשאבים באופן שוויוני לכלל אזרחי המדינה. המחויבות למשימות הלאומיות יכולה וחייבת להתקיים בצד המחויבות לשוויון. אין להעמיד פנים שלא קיימת לעולם סתירה בין המחויבות הלאומית למחויבות לשוויון, אך עלינו לצמצם ככול הניתן את הניגודים.