את פארוק א-שרע אני מכיר "מקרוב". אני זוכר אותו מוועידת מדריד, אוקטובר 1991, ולא רק מנאומו הארסי נגד ראש ממשלת ישראל וראש משלחת ישראל, יצחק שמיר. כחבר במשלחת היועצים לוועידה, התחככתי כמה פעמים עם ראש המשלחת הסורית, עברנו זה ליד זה, כמעט כתף אל כתף, בחצר הארמון שמחוץ לאולם הדיונים. כגביר בארמונו הילך א-שרע באוויר הספרדי הצח, מוקף חבורת עוזרים, מתנשא ומנוכר.
16 שנה חלפו מאותו אירוע היסטורי. מני אז כל מנהיגי האזור התחלפו, או הלכו לעולמם. כמוהם גם ראשי המעצמות נותנות-החסות. שרע הוא אולי היחיד שנותר על כנו, מכהן כסגן הנשיא אסד הבן שירש את אביו הכריזמטי, ועדיין הדובר המוסמך בנושאים מדיניים מטעם דמשק.
השבוע נשמע גם קולו ב"מתקפת השלום" התעמולתית של סוריה, שמתנהלת מזה כמה שבועות. היה זה בנאומו ביום העיתונות הסורית (מי אמר שאין דמוקרטיה ועיתונות חופשית בסוריה?), כאשר - על-פי ערוץ 1 שלנו - א-שרע משגר "מסר מרגיע" לישראל. לא, אין פניה של דמשק למלחמה, אבל לא תתפשר על "פחות מחזרה לקווי 4 ביוני 1967".
כאשר פארוק א-שרע נאם לפני בכירי העיתונות המקומית, הוא היה במרחק של כשבעים ק"מ מגבול ישראל. כן, לפעמים אנחנו שוכחים, כי הבירה הסורית קרובה מאוד אל קני התותחים של צה"ל, כמעט כמרחק בין ירושלים לתל אביב. ואף-על-פי-כן דמשק היא זו שמאיימת על ישראל, בדיבורים בינתיים, ממנה יוצאים חרחורי מלחמה והיא זו שמציבה אולטימטום בדרישה לקבל את הגולן ה"כבוש".
בירושלים "נרדמו בשמירה". שכחו את כל יתרונותינו האסטרטגיים על פני האויב הסורי. מקורם בעובדה אחת - שליטתנו על הרמה שעד למלחמת ששת הימים הילכה אימים על ישובי העמק. השלום שסוריה מציעה, פירושו המעשי הוא אחד - שלילת היתרון הטופוגרפי-גיאוגרפי שרכשה לעצמה ישראל במלחמת 1967, כתוצאה מהתוקפנות הסורית דאז.
במלחמת העצבים הישראלית-סורית, אנו והעולם כולו עדים למשוואה תמוהה זו: ישראל מתחננת לשלום, הסורים מבקשים את השטח. מבחינה הסברתית, הצד הישראלי נמצא בנחיתות בזירה הבינלאומית. אומרים לנו, ויגידו לנו בוועידה הבינלאומית ש"מבשל" הנשיא בוש לנובמבר, כי למען השלום עלינו להחזיר את הגולן עד הסמ"ר האחרון. לדאבון הלב, נציגי ישראל לא יגיבו בסגנון: מה פתאום? הגולן הוא מאז 1981 חלק בלתי נפרד מהשטח הריבוני הישראלי, לא נוותר עליו!
מכאן שורש החולשה הישראלית. במקום לדבר "סורית", אנחנו מדברים ב"שלום עכשווית", שמשמעה, כי ישראל בהנהגת השמאל של קדימה-העבודה תהיה מוכנה לרדת מהרמה, בתמורה למס שפתיים שייכלל באותה פיסת תחת הכותרת הסכם-שלום.
מאי קא משמע לן - "סורית"? פשיטא: נציג גם אנחנו תנאים מוקדמים לשכנינו הסורים, נאמר להם גלויות, לא נלך למשא-ומתן, בלי שיובטח תחילה כי רמת הגולן תישאר בריבונות ישראל. או בשפתו של א-שרע: "התנאי שלנו לשלום - לא נתפשר על פחות מקווי הגבול הנוכחיים בין ישראל לסוריה".
נשמע בלתי מתקבל על הדעת? ובכן, רק בשפה כזו מנהלים משא-ומתן במזרח-התיכון. זוהי השפה שדמשק מבינה: שלום תמורת שלום, שטח תמורת שטח. לא "שלום" ערטילאי בתמורה לנכס מוחשי, חבל ארץ שמזה ארבעים שנה משגשג תחת ריבונות ישראל. חבל ארץ שמאפשר לנו להימצא בקירבה של כמה עשרות ק"מ בלבד מן הבירה הסורית ולהמחיש לאסד באמת, מי חולש על מי.
מול הדיקטטורה הסורית, מול ציחצוח החרבות של "דה-גול" הסורי ותמרוני צבא סוריה, חברת הכבוד ב"ציר הרשע" העולמי, על ישראל להעלות מיד קבל עם ועולם תביעות טריטוריאליות צודקות משלה. לצד תביעת השלום, עלינו להבטיח וקודם כל לעצמנו, בלי למצמץ, את ריבונותנו לעדי-עד על רמת הגולן, שהיא ישראלית ולא סורית, כשם שחבל אלכסנדרטה הוא טורקי ולא סורי.