החוג לשוחרי שירה החל כיוזמה פרטית של שרית שץ המשוררת (טרם פרסמה את ספר שיריה) מקיבוץ שריד בנובמבר 2005. החזון שהניע יוזמה זו צמח מאהבת השירה ומן האמונה כי ניתן להשיב לשירה ולפואטיקה את עטרתן ולהפיץ אמנות זו בקרב הקהל הרחב. מקומה של השירה נפקד מחנויות הספרים. טענת הרשתות הגדולות היתה שאין צרכנים לספרי שירה. הם טעו בגדול. אתרים רבים לכתיבה יוצרת קמו להם ברשת הוירטואלית והתגברה התדירות בהוצאת ספרי שירה לאור. השירה לא מתה היא קמה ומתעוררת כעוף החול תדיר לבקרים אולי מקומה נפקד מחנויות הספרים. אך היא חיה ונושמת בערבי קריאה ספרותיים איכותיים ברחבי הארץ.
שוחחתי עם שרית שץ: איך נולד הרעיון הזה להפגיש משוררים בקיבוץ שריד? "ריסקתי חוליה בגב לפני כשנתיים ואולצתי לעזוב את עבודתי כאחות מוסמכת ואף את ניהול שתי המרפאות, זה לא היה קל בכלל. אפילו לא ידעתי איך ריסקתי חוליה. אני אישה חזקה. אספתי את כוחותי מהבכי הגדול והחלטתי שאני לא נופלת ברוחי. התחלתי לכתוב שירים. הרגשתי הקלה לאחר הכתיבה. תמיד אהבתי שירים של אחרים. בפסק הזמן הזה בבית כשהבנתי שלעבודתי הקודמת לא אוכל לשוב, זה לא צחוק, 30 שנה הייתי מחוברת לעבודתי ואהבתי אותה, גלשתי הרבה באתרים שונים במחשב, חיפשתי משהו שיתן לי את הסיפוק. לא מצאתי את המענה הזה, אז החלטתי על עשיית מצגות שירה חובקת עולם.
בניתי לי ספריית מצגות והפצתי אותה בקרב אנשים אוהבי שירה, שהפיצו הלאה לחבריהם. נהנתי לעשות משהו חדש לא מוכר. העשייה הזו הרחיקה ממני את הכאבים הנוראיים שהיו לי בגב. ואז נולדו הרעיונות להקים אתר משלי בנט ומקום מפגש למשוררים בקיבוצי. תתפלאי לשמוע שבמפגשים שלי לשוחרי השירה התארחו משוררים נכבדים: יהודה אטלס, אשר רייך, עודד פלד, יוסף עוזר ואחרים. אני משלבת במפגשים שלי הוגי דעות ואנשי רוח כמו אסא כשר. הערבים הספרותיים שלי מובנים מאוד. ואני נהנית כי מגיעים למפגשים אוהבי שירה מכל הארץ."
בזמן כה קצר הקמת לך חוג לשוחרי שירה בקיבוץ שריד, אתר בנט, ספריית מצגות משגשגת ואת גם עורכת ירחון לשירה בשם: "עיין ערך שירה". מי את שרית שץ, באמת? "אני אמא של אליה בת 23, רננה 21, וניתי 17. בת 53 גרושה. חוטאת בכתיבה לפעמים. בחדר השינה שלי נמצא עולמי. רוצה לראות? בואי. אני הולכת אחריה ומגלה שכל עולמה הם שני מחשבים. מחשב רגיל ומחשב נייד שרכשו עבורה חברים בפורום כתיבה בנט. על מיטתה פזורים ספרי קריאה מתורגמת ומקומית ודיסקים רבים מעורמים אחד על השני. עכשיו אני עורכת גם את :"נדודי שינה" כתב עת צעיר לילדים ובני נוער הכותבים שירה.
" נדודי שירה?" אני שואלת והיא מושכת בכתפיה ואומרת: "שם זמני, בינתיים". כנראה יצא לאור אחרי החגים. מי כמוך יודע, שילדים ובני נוער כותבים ויצירותיהם הם עולם ומלואו."
מי בנה לך את האתר המדהים הזה? שיש בו חדר קריאה מרחיב אופקים, כל פעם כשאני נכנסת לאתרך אני הולכת לשם להיות בחיקה של משוררת החודש והפעם היא אווה קליפי משוררת פינית שעשתה לי סיור דרך מעופו של "הפרפר החוצה את הכביש". בחדר האוצרות הזה אני פוגשת כל פעם משורר מארץ אחרת ונוגעת בעולמו המרתק. "את באמת רוצה לדעת, מי בנה לי את האתר הזה? מי חשב על כל הרעיונות האלה? אני", אומרת שרית שץ." החלטתי שהנכות שלי לא תגביל אותי לעולם. אומנם אני הולכת ונעזרת במקל הליכה וכשבאים ההתקפים הגדולים אני נעזרת בכסא גלגלים. אין לי תקציב משל עצמי. כאם חד הורית אני חייבת לכלכל היטב את מעשיי. התרופות עולות כסף רב. נכון אני מתגוררת בקיבוץ ואין לי בעיות של כלכלה ולינה, אך אני אמא לשלושה ילדים שצריכה לחשוב על עתידם וזה לא קל בכלל. כמו שלמדתי מגלישה לגלישה באתרי אינטרנט רבים, הבנתי שהאתר שאני רוצה לבנות לעצמי חייב להיות שונה ומיוחד. האתר שלי הוא מקום. הבית השני שלי המעוצב כמו ספריה מוארת בפניני חוכמה של מיטב המשוררים בני זמננו. תראי לשירה אין גיל והיא מתפתחת לכל כיוון ומתאימה לקטנים ולגדולים. אז יש גם מצגות שירה למשוררי ילדים, ויש מצגות שירה למשוררים הכותבים למבוגרים ויש מצגות משוררים מהעולם הרחב ששירתם תורגמה על-ידי חלק מהמשוררים המקומיים שלנו ויש להתגאות על תרגומם. כי הרווח האמיתי הוא של אוהבי השירה."
יֵשׁ אִישׁ / שרית שץ לָאִישׁ הַגָּר בְּמִטְבָּחוֹן צַר
וַחֲצִי חֶדֶר לְשֵׁנָה
אֵין לְמִי לוֹמַר לַיְלָה טוֹב,
בְּשָׁעָה שְׁחֹרָה שְׁטוּפַת זֵעָה
הוּא מְכַוֵּן לֵיל מְנוּחָה רַדְיוֹפוֹנִי
לַעֲרוּץ הָאִישִׁי שֶׁלּוֹ
וּמַקְפִּיא מַבָּט בִּנְשֹׁרֶת סִיגַרְיָה אֵינְסוֹפִית
הַמְּעַבָּה בֹּץ בְּקָפֶה צוֹנֵן.
לָאִישׁ הַגָּר בְּמִטְבָּחוֹן צַר
וַחֲצִי חֶדֶר לְשֵׁנָה
אֵין מִי שֶׁיֹּאמַר חֲלוֹמוֹת נְעִימִים,
הוּא מְשׂוֹחֵחַ עִם עֲצֵי אִזְדָּרֶכֶת
הַמִּתְדַּפְּקִים עַל חַלּוֹן מְסֹרָג
וּמַזְמִין אֶת אֱלֹהִים אֶל מִטָּתוֹ.
השיר הזה מביע בדידות גדולה המופנית כלפי איש. המילה "יש" ממקדת את עיני דווקא אל האיש הזה עליו כותבת הדוברת בשני רבדים: הרובד הראשון גלוי ומתאר חוויה שירית של אדם החי בחצי חדר ויש לו מטבחון צר והוא ערירי וגלמוד מאוד מתאווה לחברה ובלילות החמים והקרים "מַזְמִין אֶת אֱלֹהִים אֶל מִטָּתוֹ". וברובד הסמוי השיר לא נכתב על נמען שהוא איש, אלא על נמענת שהיא אישה וקל מאוד להסתתר מאחורי פנייה סתמית:" יֵשׁ אִישׁ". הבדידות מזמינה את עיני להכיר את עולמו של האיש הזה עליו כותבת הדוברת:" לָאִישׁ הַגָּר בְּמִטְבָּחוֹן צַר וַחֲצִי חֶדֶר לְשֵׁנָה / אֵין לְמִי לוֹמַר לַיְלָה טוֹב".
גם עליבות יש בחדר, מסכנות ובדידות גדולה השואפת לברוח מעצמה אל מקומות אחרים. ומיהו אותו איש שחי בתנאים כאלה במטבחון צר? ומניח ראשו בחצי חדר. כל הוויתו מתוחזקת בחצי חדר בלבד.אהבתי את הדימוי שלכד את עיני:" בְּשָׁעָה שְׁחֹרָה שְׁטוּפַת זֵעָה /הוּא מְכַוֵּן לֵיל מְנוּחָה רַדְיוֹפוֹנִי / לַעֲרוּץ הָאִישִׁי שֶׁלּוֹ". שעה שחורה. מעניין הייתי אומרת, יש לילה שחור ואפל, אך שעה בה מתרחש הכל, קודר ואפלולי מרמז על מיסתורין ותעלומה. בשעה השחורה שטופת הזעה הוא רועד מפחד וזיעה קרה עוטפת אותו כשמיכה מלווה אותו לילות קרים. תמונה לילית אבודה נבטת מפנים החדר, "אֵין מִי שֶׁיֹּאמַר חֲלוֹמוֹת נְעִימִים," ולכן הוא ממציא שפה "הוּא מְשׂוֹחֵחַ עִם עֲצֵי אִזְדָּרֶכֶת הַמִּתְדַּפְּקִים עַל חַלּוֹן מְסֹרָג". רק איתם הוא יכול להשיח כדי לא לאבד את השפיות.
ובלילה הוא "מַזְמִין אֶת אֱלֹהִים אֶל מִטָּתוֹ". מטאפורה חדה ונוקבת זו המסיימת את השיר משאירה בי נוכחות עוצמתית של תפילה. אך נוכחות אלוהית במיטה היא כמו סכך שומר מפני הלילה הרע. אי אפשר להיות אדישים כלפי השיר הזה, בפשטותו הוא נכנס אל הלב ומגלה את עצמתן החזקה של המילים. הן יודעות להוביל את העיניים אל מעבר לבדידות, לכאב, להשתוקקות להיות ביחד. יש איש שהוא חלק מנוף מוכר. מוצא שפה משותפת עם עצי אזדרכת המתדפקים בחלונו. "כי האדם עץ השדה" השפה היא התקשורת המתקשרת בין אדם לעץ.
בשני בתי השיר חוזרות השורות:" אֵין לְמִי לוֹמַר לַיְלָה טוֹב," אֵין מִי שֶׁיֹּאמַר". חוסר תקשורת עם בני אדם. הפועל "יֹּאמַר" המבטא אמירה שלא נאמרת, הוא זה המחדד את חוסר התקשורת. ולאיש הזה יש ערוץ אישי. שאלתי את עצמי מהו אותו ערוץ אישי שצריך לכוון אליו ליל מנוחה רדיופוני?
הערוץ האישי הוא כמיהה להדברות. רצון עז לתקשורת. היא נעשית באמצעות תפילה כי ככה קל לו לאותו איש להתחבר עם צלילי הלילה, הניגון הפנימי והגנת העצים השומרים עליו הם אלה המאפשרים לו להזמין את אלוהים למיטתו. שיר הנוגע בעצבות הכואבת של הבדידות.
ושירת הברבור לא תמיד נוגעת בעצב, נוגעת גם בשמחה הגדולה הפורצת מבעד לענפים משורגים הנעים עם משב הרוח בניגון הזה של החיים.