לזכר גד יעקבי

גד יעקובי היה ידוע בעיקר בפעולתו הפוליטית, ועל כך נכתב הרבה. הייתי רוצה לומר כמה מילים על גד יעקובי המשורר. אהבתי מאוד את שירתו, היא דקה, עדינה, מאוד עמוקה, עם רבדים נסתרים. במסגרת האירועים שערכתי, הפקתי והנחיתי בבית הסופר וכותרתם היתה "זוהר, שירה ופרשת השבוע" התארח בין השאר גם גד יעקובי, באירוע שהתקיים ביום שישי ונושאו היה "פרשת צו - כוח האחדות". לכאורה נראה שאין למשורר "חילוני" כמו גד יעקובי כל זיקה וקשר לפרשת השבוע ולזוהר של פרשת השבוע. אך לא כך הוא הדבר. בכל משורר אמיתי יש נשמה יתירה, והיא מחוברת אל הרובד הנעלה ביותר של הקיום, אל רובד הנשמה. גד יעקובי קרא באירוע ארבעה משיריו, והייתי רוצה להציג אותם בפניכם כפי שהם הוצגו באירוע. באירוע התארחו עוד שלושה משוררים - מירון איזקסון, רפי וייכרט וקרן אלקלעי-גוט, כאשר כל אחד תורם את הרובד הנסתר המיוחד של שירתו. כאן אציג רק את הדברים הנוגעים לשירתו של גד יעקובי כפי שהם השתלבו באירוע הכללי. בפתיחת האירוע הסברתי את חשיבותה של פרשת השבוע לחיי היום יום שלנו. אמרתי כי התכנסנו כאן בשעה שהיא מאוד משמעותית ליהדות - מכיוון שביום שישי בצהריים מתחילה ספירת מלכות לעלות לבינה, ובלשון בני אדם, העולם הזה מתחיל להתעלות לקראת השבת. השבת הזו קרויה השבת הגדול. שבת שבה יש כמות אדירה של אנרגיה הזמינה לנו, אם נדע איך להתחבר אליה. אנרגיה של ספירת בינה, הזמינה לנו כל שבת, אך השבת הזו, יש בה אנרגיה יתרה. אנו אמורים לטהר את עצמנו, להעלות ניצוצות נסתרים, להתחבר אל ניצוץ הבורא שבתוכנו המצוי בכל אחד ואחת מאתנו. מדובר כאן בעצם במודעות. המודעות של הגוף, של הסוף, מתחילה לעלות למצב מודעות נעלה יותר, שזוהי בעצם המודעות של שבת. כי בשבת יש לנו נשמה יתירה. וכך כתוב על כך בזוהר: "נשמה יתירה, היא סוד כתר על ראש צדיק שהוא יום השבת, שהוא זעיר אנפין הנקרא יום השבת...ובנשמה יתירה זו תהלל יה." אנו זקוקים לנשמה היתירה הזו, כי הגוף אינו מוכן למות לבדו. בזוהר בפרשת צו ע' 50 פסוק קמ' כתוב: "שיתייחד בלב אחד, שהוא מלכות הנקראת לב, ובו יכוון". בקריאת שמע נאמר: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך". מדוע יש כאן שני ב', הרי במילה לב יש רק ב' אחד. מכיוון שלב אחד הוא עבור יצר הטוב, והלב השני הוא עבור יצר הרע, ואנו צריכים לאחד את שני הלבבות הללו לאחד. אחד בגימטריה הוא 13, וגם המילה אהבה בגימטריה היא 13. אנו אמורים קודם כל לאהוב את עצמנו, כי אין נותן אלא מה שיש בו, וכדי לאהוב אחרים, אנו אמורים קודם כל לאחד בתוכנו את הגוף עם הנשמה. בשירו "זמן" המוקדש לאמו מדבר גד יעקובי על היחסים בין בן להורה מזווית ראותו של הבן המתבונן באמו באהבה רבה, בחמלה, מתבונן באדם שהגיע כביכול לסוף הדרך, הדרך של הגוף. למרות שהפתיח הוא ציטטה מפונדק הרוחות של אלתרמן והוא אומר "זמן רב עומדים חיי כעל בהונות, דרוכים לסוף", הרי סופו של השיר מלא תקווה, תקוות הנשמה: "הוא מעמיד אותי בחסר חריף להתמלאות חדשה". ברגע בו אנו מתבוננים באדם, גם בן משפחה, ורוצים להבין אותו, להיות אחד עמו, אנו יוצרים בעצם את כוח האחדות. כאשר אין אנו שקועים באני הפרטי, הקטן שלנו, ומנסים לראות את העולם דרך עיניו של אדם אחר, אנו מפלסים דרך לגאולה. זְמַןלאמי "זְמַן רַב עוֹמְדִים חַיַּי כְּעַל בְּהוֹנוֹת, דְרוּכִים לַסּוֹף" [נתן אלתרמן, פונדק הרוחות] כּכְפוּיַת טֵרוּף הִיא רוֹשֶׁמֶת שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, עַל מַה שֶׁרָצְתָה וְלֹא הָיְתָה מַה שֶׁהָיְתָה וְלֹא יָדְעָה מַה שֶׁאִבְּדָה וְלֹא יַחֲזֹר. חַיֶּיהָ תְּלוּיִים עָלֶיהָ כְּגַבְנוּן וְהִיא צוֹעֶקֶת: תֵּן לִי זְמַן, תֵּן לִי שֶׁמֶש, בִּלְעָדֶיהָ גַּם הַיָּרֵחַ אֵינוֹ נִרְאֶה וְגַם הָאוֹר כְּבָר אֵינוֹ הוֹכָחָה לְקִיּוּמוֹ שֶׁל כּוֹכָב שֶׁאוֹרוֹ מַגִיעַ עֲדַיִן מִגָּלַקְסְיָה רְחוֹקָה. אֲנִי רוֹצֶה לִרְשׁוֹם אֶת שֶׁלֹא הֻשְלַם, וַחֲצִי תַּאֲוָתִי, כֵּן, מַסְפּיקָה לִי. הַפִיסִיקָאִים אֵינָם מַכִּירִים בִּזְרִימַת הַזְּמַן אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא חוֹמֵק כִּצְלוֹפָח מִתַּחַת דַּלְתוֹת בֵּיתִי זוֹחֵל בֵּין תִּקְווֹת וְזִכְרוֹנוֹת, מֵגִיחַ מֵחֲרַכֵּי מְגֵרוֹת הַנְּיָרוֹת וַאֲרוֹנוֹת הַסְּפָרִים. הוּא מַעֲמִיד אוֹתִי עַל בְּהוֹנוֹתַי בְּחֶסֶר חָרִיף לְהִתְמַלְאוּת חֲדָשָׁה. בשיר "אויר חם" מדבר גד יעקובי על סוג של תיקון, של קתרזיס, שהוביל אותו אל אנרגיות חדשות, אל נס, שהתחולל באמצעות יחסי הגומלין עם אדם אחר. ההשתנות הפנימית שאנו מחוללים בתוכנו, היא בעצם זו שמביאה לנו את הגאולה הפנימית, או הקתרזיס, וגורמת לנשמה שלנו להמריא רחוק רחוק. אֲוִיר חַםליואב הַתִּקְרָה הָאָקוּסְטִית צָפָה גָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ עִם צְלִילֵי בַּרְטוֹק, בְּרַהמְס וּמוֹצַרְט כְּכַדוּר פּוֹרֵחַ עוֹלֶה בַּאֲוִיר הַחַם זוֹרֵם עִם הָרוּחַ, מִתְרַצֶּה לָהּ מְאַבֵּד אֶת כּחַ הָרָצוֹן, מִתְמַסֵּר לְמַשָּׁב שֶׁמֵּעֵבֶר לְכֹחוֹתָיו. גַּם כָּאן אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ לְיָדִי קַל גּוּף וְעֵינֶיךָ רַק פְּנִימָה מִתְבּוֹנְנוֹת אֶל תּוֹך מְחִילוֹת צִבְעוֹנִיוֹת וּכְמוֹ בַּדֵי הַצִּיוּר שֶׁלְּךָ מְרוּחוֹת בְּשָׁחֹר, אָדֹם, וָרֹד וְסָגֹל וּדְמֻיּוֹת נְטוּלוֹת רֹאש זוֹעֲקוֹת מֵהֶם. מַשֶׁהוּ מֵהַנּוֹצְרִי בָּא מִמְּךָ אֵלַי, וַאֲנִי בּוֹכֶה בַּפְּרוֹזְדוֹר וְאָחִיךָ בָּא בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה. הוּא בָּגַר פִּתְאֹם כְּעֵץ בְּקַיִץ שֶׁהָלַם בּוֹ לֵיל קֹר גִּידֵי שָׁרָשָׁיו מְפַרְפְּרִים בַּאֲוִיר. עֲדַיִן אֲנִי מִתְבַּיֵש בַּדְּמָעוֹת וְאֵינֶנִּי יוֹרֵד בַּמַּעֲלִית שֶׁמָא אֵחָשֵׂף בְּחֻלְשָׁה, שֶׁבִּמְקוֹמוֹתֵינוּ הִיא כְּמוֹ רֵיחַ דָּם לִכְרִישִׁים. מַדְרֵגָה-מַדְרֵגָה יוֹרֵד לְמִגְרַש הַחֲנִּיָה שָׁם הִסְתַּמְּרוּ רַגְלַי בְּעֵינֶיךָ הַתְּקוּעוֹת בְּעָרְפִּי עַד שֶׁאוֹרוֹת סִנְווּר קָרְאוּ: הֵי אַתָּה שָׁם, אַתָּה חַי או מֵת? אָחִיךָ חָבַק אֶת כְּתֵפִי וְלִטֵּף אֶת רֹאשִׁי לָרִאשׁוֹנָה מֵאָז הַלַּיְלָה בּוֹ בָּרַח מֵהַקִּנְאָה וְהַנָּקָם וְהַפַּחַד מֵהִתְרַסְּקוּת. "הִנֵּה קָתַרְזִיס", אָמַר לִי הַקּוֹל הַשְּׁלִישִׁי כְּמוֹ מִחוּץ תּוֹכִי אֶל עַצְמִי וְאֶנֶרְגִּיוֹת חֲדָשׁוֹת זָרְקוּ אוֹתִי אֶל הַמָּקוֹם שֶׁאֵלָיו אֲנִי נוֹסֵע. אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתֵּדַע שֶׁאַתָּה הוּא זֶה שֶׁחוֹלַלְתָּ אֶת הַנֵּס כְּמוֹ בַּדֵּי הַצִּיוּר וְהַמּוּסִיקָה שֶׁהִמְרִיאוּ כְּבַלּוֹן צִבְעוֹנִי בָּאֲוִיר הַחַם גָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ, רָחוֹק רָחוֹק. בשירו "ריחות הים" מדבר גד יעקובי במודע, או שבלא במודע, על הכוח שלנו לברוא מציאות. למרות ש"העננים כבר התאדו במזרח, והם מבטיחים רעידת אדמה, ואומרים לנו שהכל צפוי והרשות כבר אינה נתונה", הרי אנו "מאמינים כי רעידת אדמה דמיון תעתועים היא". ובאמת יש לנו כוח לברוא את המציאות בה אנו חיים. הבחירה שלנו היא שקובעת איך ייראו חיינו. רֵיחוֹת הַיָּםרֵיחוֹת הַיָּם וּשְׂרִידֵי עֲצֵי הַזַּיִת עוֹמְדִים בִּמְקוֹמָם, עֲלֶה אֵינוֹ זָע שׁוּב עֶרֶב וְהַשָׁמַיִם רֵיקִים הַעֲנָנִים כְּבָר הִתְאַדּוּ בַּמִּזְרָח וְהֵם מַבְטִיחִים רְעִידַת אֲדָמָה וְאוֹמְרִים לָנוּ שֶׁהַכֹּל צָפוּי וְהָרְשׁוּת כְּבָר אֵינָה נְתוּנָה וְרָאשֵׁינוּ כְּבוּלִים וְרַגְלֵינוּ כְּבוּשׁוֹת וְשֶׁמֶשׁ יָבוֹא רַק מָחָר, אִם יָבוֹא. וְאָנוּ אוֹכְלִים מִטּוּב הָאָרֶץ וְשׁוֹתִים מִפְּרִי הַגֶּפֶן שֶׁהִבְשִׁיל, מְשׂוֹחֲחִים עַל כָּאן וְעַכְשָׁיו וּמַאֲמִינִים כִּי רְעִידַת אֲדָמָה דִּמְיוֹן תַּעֲתּוּעִים הִיא, וְרֵיחוֹת הַיָּם עוֹמְדִים בּמְקוֹמָם עָלֶה אֵינוֹ זָע גם בשיר ריח הפרדסים מדבר גד יעקובי על הנסתר המצוי בנגלה. ריח הפרדסים מעיף אותו לעולמות אחרים: רֵיחַ הַפַּרְדֵּסִיםרֵיחָם הֶחָרִיף שֶׁל הַפַּרְדֵּסִים שוב הוֹצִיא אוֹתִי מִשִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל וּפָרַת מֹשֶה רַבֵּנו הֵעִיפָה אוֹתִי אֶל עֲצֵי הַשֵּׁיזָף וּמְעָרוֹת הַתַּנִּים. אֱחֹז בּוֹ, בְּטֶרֶם יַחֲמֹק, הַחֲזֵק בְּשׁוֹבָל שִׂמְלָתוֹ הַאַוְרִירִית, לְכֹד אוֹתוֹ בְּשַׁעַר הָעֵץ שֶׁבַּבַּיִת הַיָּשָׁן, בַּתֶּלֶם הַשָּׁחֹר. רְאִי מַה שֶׁעוֹשֶׂה רֵיחַ לְבֶן אָדָם מִן הַיִּשּׁוּב. ויופין של הרקפות מביא אותו לביטול אי הודאות, אל תדהמה מול עוצמתו של הטבע, שתנביט מחדש את יופין של הרקפות. שירתו של גד יעקובי היא שירה קסומה ומלאת מעמקים, וכל הקורא בה ידלה ממנה ניצוצות נסתרים, ניצוצות של חמלה ואהבת האדם.