"נשמות תאומות" ספר הפרוזה השני של ציפי שחרור לא נופל מקודמו. נשביתי בחמישה סיפורי אהבה שליוו אותי ימים רבים. בספר מקובצים חמישה עשר סיפורים הנוגעים באהבה, באכזבה, בכמיהה להיות נאהב, בנטישה ובבגידה. במאמרי אתייחס לדרכי הסיפר באופן הבעתם של הסיפורים. מקומה של האלימות בחברה הישראלית לא נעדר מקשת הסיפורים המובעים בספר.
גלריה אנושית אני פוגשת מסיפור לסיפור. גלריה של מראות סדוקות מעבר להווה וחוזר חלילה. התבוננות מעמיקה במניפת אסוציאציות שעולה בקוראי את" אישה לא גמורה", עוד טרם קראתי את שם הסיפור, הקורא מתוודע אל מחשבותיה שנעות כסחרחרת מעגלית ומלוות אותה לכל מקום , ממצב של ערות וממצב של חלימה באות המחשבות ומייסרות את הנפש המתאווה למעט אושר. " ניסיתי לתהות על קנקנה של הכותרת. אישה לא גמורה, היא אישה שבחרה זוגיות מאהבה וגילתה לדאבונה הרב שהיא עקרה. היא מחפשת רחם להשכיר, וכשכבר נמצאה פונדקאית, זו מבקשת לעצמה טיול לחודשיים שלושה מחוץ לגבולות המדינה עד אשר תושתל ביצית ברחמה והיא תשמש פונדקאית לחיים שיצמחו ברחמה. הסיפור בא להראות לנו שלפעמים מרוב תכנונים וסידורים כגודל הציפיות באה הספוטניות בדרך מקורית וכואבת ומביאה להם תינוקת יפה שאמה לא תגדל אותה . הסופרת לוקחת את עיני הקורא ומפגישה אותן עם מחשבותיה של הדמות הנשית ומחשבותיו של הגבר. אביבה אישה אלמונית נכנסה ברכבו בצומת סואנת. כה רצתה להגשים את אמהותה ולבסוף ידיים אחרות יגדלו את בתה התינוקת. לחיים יש דרך אחרת לגמול על הסבל , העצבות הנוראה והכאב הגדול מכולם- העקרות."ולפני שהשליכה גם את הג'ינס לסל הכביסה, הליטה את פניה במפתח מכנסיו, למקום שם התערסלו אשכיו והתקפל אברו, ושאפה לתוכה את מיכאל, וחשבה, שאם היה להם תינוק, היא היתה עכשיו מרחרחת את שניהם".(עמ'12).
בסיפור "רומן במדבר" הזמן מתעתע וחומקני כאהוב שנעזב לנפשו לפני עשרים שנה. באותו מקום מתאהב בנו של האהוב באהובת אביו. סגירת המעגל הזה יוצרת הפתעה כואבת. חייל צעיר מעז לכבוש אישה בשלה המכתיבה לו את המשפטים שיאמר בליל אהבה. כגודל התשוקה כך באה האכזבה. הבחור הצעיר מגלה שלא הותיר בה חותם, אלא היה מאהב של רגע, מאהב של סטוץ מזדמן. גם החיים יש להם התחשבנות כואבת עם הויתור, עם הזכות להיות נאהבת. בסיפור הזה, גילי הדמות הנשית משחזרת מעשה אהבה לפני עשרים שנה מתוך אנוכיות וגעגוע. הפרטנר שמשלהב אותה לסטוץ מזדמן יכול היה להיות בנה. לאהבה אין גיל,יגידו חכמים ממני והאם לתשוקה יש גיל להתפרץ ככה אל החיים? "אבל היא לא הרפתה, תמשיך, היא אמרה לו, ודמעות מאוחרות בנות עשרים שנה ניתכו עליו ועל הסדינים,כמו גשמים אצורים וזועפים אחרי שנות בצורת ארוכות. החייל המשיך למלא את ציוויה,כאילו נרשמו המילים על התקרה מעליו, והוא רק נקרא לצטט אותן... כמו שבועה, כמו תפילה מדברית עתיקה".(עמ'52).
דרכי הסיפר בשני הסיפורים הראשונים מופיעים בגוף שלישי ורפליקות הדיבור מאוד מצומצמות. את הטון הסיפורי מביאה הסופרת שכתבה את הסיפורים. החיים מספקים כל כך הרבה רגעים מצטלבים שאי אפשר להתעלם מכמיהה להיות נאהב או נאהבת. המימוש לאהבה רגעית נשלט בשני הסיפורים הראשונים באמצעות מחשבות ופעולות שנעשות בערבוביה גועשת היוצרת יש מאין.
בסיפור" נשמות תאומות" אהבתי את השימוש בגוף ראשון של הנשמה של יוחאי שנלכדה בחדר לבין הדיאלוג של אשתו מתילדה. בסיפור הזה הרגשתי את הדיאלוג ואף חשתי חלק מתוך הסיפור. קוראת מתערבת וצופה בכל מה שקורה בחדר. הזדהיתי עם כאבה של מתילדה כאשר באו רגעי ההלם ועטפו אותה מכל עבר כשיוחאי מת לידה במיטת כיבושיהם. מתילדה החליטה לשמר את נפשו של יוחאי בתוך חדרם המשותף. לשם כך היא סוגרת את חלונות החדר, אוטמת את הבית רק שנשמת אהובה המת לא תפרח החוצה ותכנס לחיות בברוא אחר."מתילדה המסכנה, היא חושבת, נחנקת פה, הוא כבר מת, ואני נשמה חסרת גוף, אבל היא...אם היא תפתח איזה פתח קטן אוכל להסתלק מכאן, לטייל, להכנס לתוך גוף צעיר ובריא. זה מה שאני צריכה עכשיו. אחרי הכאבים,הייסורים, המחלות של יוחאי. אבל אז אצטרך להפרד ממנה...מהאישה של האיש שלי.."(עמ'63).
יוחאי נקבר אך נשמתו נשארה בחדר, מפרה את הכללים שנקבעו מראש. מאז היא מתגוררת מרצונה החופשי בארון הבגדים של מתילדה לכודה בניחוחם המענג של בגדיה. בסיפור הזה קיימת טכניקה משלבת של דיאלוג רגשי המתנהל בשני מישורים: במישור הראשון זה מצוד של מתילדה המתואר ממחשבותיה בגוף שלישי איך לשמר את זכרונותיה בחדר אהבתם. במישור השני הנשמה של יוחאי מתרגלת לחיים בשבי ושומרת על מתילדה.על מחשבותיה מתוודע הקורא דווקא בגוף ראשון, שם היא מזמינה אותו להאזין לה, להיות קשוב לגעגוע, לרכות ולעדנה. היא חומלת עליה וקוראת לה נשמה תאומה מרגישה אליה אהבה גדולה המקשה את הפירוד ביניהן, לבסוף היא נשארת בארון הבגדים ומשם כאשר הדלת נפתחת היא יוצאת בצורת אד מאפיר באלומת אור מאפלולית הארון אל פנים החדר ומגלה קשר חדש בין מתילדה לאיש אחר. הנשמה התאומה חשה בעלות על הגוף החי הנושם אהבה וגם היא משתתפת בערגת המעשה.בונבון של סיפור, התאהבתי ברעיון המדהים הזה.
הסיפור "לנטנה" מספר על מהלומה ביום בהיר. אב לילדים ואיש אוהב מוצא את מותו בפתאומיות ליד מכונת יציקה. הסיפור הזה, הוא סיפור המתאר אווירה.
אווירה של שכול והלם המתפוגגים לאחר שמופיע מוש חברו של הבעל ומקדיש מעל ומעבר למשפחת חברו. הנתינה שלו לילדיו מפתחת תלות. הרעיה רחל לא מפתחת אליו רגשי אהבה אלא מטפחת אליו קשרי ידידות בלבד. ככל שהוא משקיע יותר בשיקום משפחת חברו המת כך מתפוררת מפת התלות הרגשית של הילדים והרעיה בו. מתחת לחלון חדר השינה צמחו שיחי לנטנה ניחוחם משכר ושם למרבה הפלא מסתתר מוש כשהוא כובש את יצרו ומאזין מלוא הקשב לגניחותיה של אשת חברו המת המתעלסת עם מנהל העבודה הנשוי של המפעל בו הוא עובד. ימים ולילות הוא כובש את כעסו עד אשר הוא מחליט לפרוק את זעמו בין חמוקיה של רחל אשת חברו. הוא משנה את מקום שבתו משיחי הלנטנה למיטת חברו. ברגע שמנהל העבודה מתרחק תופס מוש את מקומו ואונס את רחל ."ריר ניגר על שדיה, ריח הזיעה, ריח הזרע. מוש בוכה ולבו - סלע מתפורר" (עמ'88).
הסיפור "גויאבות בניו-יורק" מתאר אהבה מסוג אחר. אהבה לפרי עסיסי מתקתק המזכיר בכל נגיסה זיכרון ילדות. אלא שיש הבדל עצום במקום ההתרחשות. הסיפור נע בהילוך של עבר והווה. עבר כאמור הם פיסות הזיכרון לניחוח הגויאבות הבשל כמו הנערות המבשילה וההווה כמו נעקר מחוויות העבר והוא שתול על פני מרחקים שהזמן לא יכול לצמצמם. "גויאבות ?! הן חטא גדול, חטא הגעגועים. את יוגעת שגעגוע הוא חולי ממאיר,תיפטרי מהר מהריח, מהר ככל האפשר, ושלא תזכירי את הריח הזה, לא כאן, הם מתרים בי ומאיימים עלי. אני קוראת על פניהם את האימה מפני הגעגוע"(עמ'200). העלילה נאספת אל שכונה ניו-יורקית שבה למרבה הפלא בבניין דירות דרים יחד ישראלים בשליחות ויורדים ישראלים עקורים מבית. שם פוגשים את פרצופו האלים של הישראלי חמום המוח ולא יעזרו השפה העברית המתובלת בביטויי סלנג אמריקנים. אם יש אהבה חונקת בעולם, הרי שהסיפור הזה מבליט את הכיעור הישראלי עד זוב דם. האלימות, הצעקות, החבטות, הקללות הן הן שנותנות את הטון ומחביאות את הגעגוע לגויאבות.
בדרכי הסיפר של הספר, אני חייבת להתייחס אל טון הדברים ואל נימת הסיפורים הכתובים בו. בשני סיפורים חשתי לא כקוראת אלא כדמות מעורבת ברקע של הסיפור:"רומן מדברי" ו "נשמות תאומות". בשאר הסיפורים חשתי את נימת הסופרת השותלת פניני חוכמה ברפליקות ההיגוד של דמויותיה. אהבתי את השפה הצבעונית של הסיפורים, אני חושבת שמרביתם כתובים בפרוזה שירית. הלשון המטאפורית נותנת את הטון בתיאור המאפיינים הרגשיים של מפגש הדמויות. היה לי לעונג רב לקרוא את הסיפורים ולשוטט במרקמי חיים הנוצרים מאהבה.