בשבת זו קוראים שתי פרשות קצרות, 'נצבים' 'וילך'. בפרשת נצבים, די בהתחלה (דברים כט), מתייחס משה רבנו לעתיד היסטורי רחוק ובין היתר הוא אומר את הפסוק הבא: [כא] וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי, אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה; וְרָאוּ אֶת-מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא, וְאֶת-תַּחֲלֻאֶיהָ, אֲשֶׁר-חִלָּה ה', בָּהּ. רבים מצטטים פסוק זה בהקשר לתיאורים שכתבו נכרים אודות השממה שמצאו בארץ הקודש. המפורסם שבהם וכנראה הכי מצוטט אצלנו, הוא סופר אמריקני הידוע בכינויו 'מרק טווין' שביקר בארץ לפני כמאה וארבעים שנה (1867).
בדרך כלל, דבריו ודברים דומים שנכתבו על-ידי אחרים, מצוטטים במגמה להוכיח משהו; או שהארץ היתה ריקה והעם הפלשתיני הוא המצאה ציונית, או שהתורה צפתה הכל מראש, או שניהם גם יחד. אבל אנחנו לא מנסים להוכיח דבר. בטח לא את המובן מאליו. אנחנו רק תוהים: אם מרק טווין הוא הַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה שעליו דברה התורה, וזה קשור לדור האחרון, אז כמה שנים זה דור? ואם הוא מייצג את הדור האחרון, איזה דור אנחנו, הדור שאחרי האחרון?
אצלנו מקובל, כך לימדו אותי פעם, שדור זה משהו כמו עשרים וחמש שנה. האמנם? הנה תגובת האבן עזרא לפרשן שטען כי דור זה שלושים וחמש שנה: בכאן טעה יצחק [זה שמו] המהביל [תואר שהעניק לו האבן עזרא] שאמר שכל דור חמש ושלשים שנה; והנה מאדם ועד נח [כאלף ושש מאות שנה עד המבול] עשרה דורות... הוא מתייחס למה שכתוב אודות אחרית ימיו של איוב (פרק מב): וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּרְאֶה אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֵי בָנָיו אַרְבָּעָה דֹּרוֹת: יצחק הנ"ל עושה חשבון פשוט; מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה, ארבעה דורות, זה שלושים וחמש שנה לדור. החשבון נכון, אלא שלא כל הדורות שווים, ועל כך מגיב ר' אברהם אבן עזרא.
בפרשות שנקרא השבת מדבר משה רבנו אל אנשי דור מסוים מאד, דור המדבר, שכידוע מִשכוֹ היה ארבעים שנה. אחריו, הדור שכבש את הארץ, הונהג ע"י יהושע ומכונה על שמו, דורו של יהושע, שמנהיגותו נמשכה שלושים שנה. מכאן ניתן להסיק כי 'דור' זה לא (רק) משהו טכני, זהו (בעיקר) עניין תודעתי, תודעת התפקיד המיוחד לדור המסוים. בלא שינוי תודעתי כזה, אין שום משמעות לחילופי דורות. ואת השינוי הזה אמורה להוביל המנהיגות. זהו תפקידה בעם ישראל.
בהבנת הפסוק שהבאנו מפרשת השבוע, התחבטו גדולי פרשנינו לא מעט. אנחנו נבסס את דברנו על פירושו של הכלי יקר הכולל בדבריו את דברי קודמיו, ומבהירם. כדי להבין את הבעייתיות, נצטט שוב ונוסיף כמה פסוקים מן ההמשך:
[כא] וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי, אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה; וְרָאוּ אֶת-מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא, וְאֶת-תַּחֲלֻאֶיהָ, אֲשֶׁר-חִלָּה ה', בָּהּ. [כב] גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ--לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ ה', בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. [כג] וְאָמְרוּ, כָּל-הַגּוֹיִם, עַל-מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה, לָאָרֶץ הַזֹּאת; מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל, הַזֶּה. [כד] וְאָמְרוּ--עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ, אֶת-בְּרִית ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתָם: אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם, בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. [כה] וַיֵּלְכוּ, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לָהֶם: אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּם, וְלֹא חָלַק לָהֶם. [כו] וַיִּחַר-אַף ה', בָּאָרֶץ הַהִוא, לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת-כָּל-הַקְּלָלָה, הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה.
הנה השאלות: וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, מה יאמר הדור האחרון? וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, גם הוא אמור להגיד משהו, מה בדיוק? בהמשך כתוב שכל הגויים יאמרו, אז מה עושה פה הנכרי הבודד? חוץ מזה, מה יש להם לאמר לפני שראו את המצב הנורא של הארץ, גָּפְרִית וָמֶלַח וכו'? קודם מביאים את התיאור ואחר כך את התגובה, לא?
נקודת הרעיון בפירוש הדברים היא כי משה רבנו מציג הדרגה של הדרדרות, קודם של יחידים (בפסוקים הקודמים שאודותם דיברנו בשנים קודמות) ואחר כך הדרדרות כוללת. הכלל הוא שיש הבדל מהותי בַּתוצאות בין הדרדרות של יחיד לבין זו של הכלל. היחיד נדון לבדו על-פי מעשיו, ועלול אף להגיע לכדי ניתוק מעם ישראל ומן החיים בכלל, אבל הארץ אינה אמורה "לסבול" ממעשיו. לעומת זאת, הצבור קיים לעולם, ועל כן תוצאות מעשיו יתבטאו, בהכרח, גם במצבה של הארץ.
מסתבר אם כן שהניב הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, מתייחס לדור עתידי כלשהו, ובהחלט יתכן שיהיו כמה דורות כאלה, לפי הנסיבות.