שום דבר לא השתנה בצה"ל, גם לא ביום כיפורים זה.
לכאורה הכל התחלף בצה"ל. הרמטכ"ל, אלופי הפיקוד, מפקדי אוגדות והעדיפות לכוחות הקרקע. צה"ל מתאמן יותר, מזיע יותר בשדה, חוזר לשפת פקודות נהירה ובהירה יותר. בראש המערכת עומד מפקד משופשף, עם עבר צבאי מוכח שיודע מסוק מהו. הכל מוכן ומזומן לאתגר הבא שממשלת ישראל תטיל על צה"ל.
שום דבר לא השתנה בצה"ל. לא התמהיל של המתגייסים, לא התמהיל של המפקדים, ולא המשימות של הצבא. צה"ל ממשיך לשרת את המנגנון של מערכת הפרקליטות, מערכת המשפט, מערכת התביעה, מערכת ההתכנסות, מערכת המלחמה בהתנחלות, מערכת שימור המצב הקיים. שום דבר לא השתנה בצה"ל מבחינה ערכית. צה"ל עדיין לא מגדיר בשביל מה הוא נלחם, מי האויב ומי בן-ברית, גם אם בן הברית משרת בצה"ל. צה"ל לא יודע באיזה ארץ הוא מצוי, ועל איזה ארץ הוא נלחם. האם חניתה היא ארץ ישראל האם מטולה היא ארץ ישראל, האם בית-אל היא ארץ ישראל האם שדרות ראויה שילחמו עליה. צה"ל ממשיך להפקיר את לוחמיו בשטח האויב בעוד הוא מנהל מערכה על אותו שטח. צה"ל ממשיך לא מכוח החזון אלא מכוח האינרציה, כמו נושאת מטוסים ענקית שממשיכה את מסלולה מילין רבים לאחר שקברניט נטש את ההגה.
מה יכול להביא לצה"ל שינוי אמיתי? שתי אפשרויות קיצון. האחת, הפיכת צה"ל לצבא שכירים לכל דבר ועניין, אגב ביטול חוק השירות, צבא שימלא פקודות ללא שום קשר למקום בו הוא נמצא. צבא כזה ניתן לפתוח בו לגיון זרים, לגיון הזרים יבצע כל פקודה שתינתן, כולל פתיחה באש על אזרחים סוררים.
השנייה, ויתור מוחלט על צה"ל וקריאה למדינות העולם החופשי להשיב לכאן מנדט כבעבר, אשר ישליט פה סדר אירופי, ויספק ליהודים מחסה נאות כדי לקיים כאן קהילה יהודית כמו כל קהילה יהודית במערב, בריטניה צרפת שבדיה ומקסיקו.
יש כמובן גם אפשרות שלישית, של אמצע הדרך. השבת צה"ל לערכיו המקוריים, היותו צבא העם למען העם ולמען הארץ. לא חצי העם ולא חצי הארץ, אלא כל העם וכל הארץ.
איך אפשר לעשות זאת? קל מאוד. אפשר להציג בפני כל קצין וקצינה מועמדים למטכ"ל שתי שאלות:
1) האם את/ה מאמין בזכותו הבלעדית של עם ישראל על ארץ ישראל?
2) האם את/ה מקבל את חלוקת הארץ עם גורם זר כלשהו כפתרון בר-קיימא לקיומה של מדינת ישראל?
תשובה חיובית על שתי השאלות הללו פוסלת את הקצין מהיות חבר במטכ"ל. השאלה הראשונה מעידה על ציונות, שכן ויתור על זכותו הבלעדית של עם ישראל שוללת את קיומה של מדינת היהודים מבחינה ערכית. השאלה השנייה מעידה על מציאותיות. מזה שמונים וחמש שנה שהעם היהודי מנסה לחלוק את הארץ בשלום, ונכשל, כשלון שעלה לעם במיליוני הקרבנות של היהודים שארץ ישראל הייתה חסומה בפניהם. קצין המאמין בפתרון שנכשל שוב ושוב, ושוב, אסור להפקיד בידיו חיילים.
ביום שבו כל קציני וקצינות המטכ"ל יענו באמת ובתמים כי לעם ישראל הזכות הבלעדית על ארץ ישראל, וכי ארץ ישראל איננה לחלוקה עם ריבונות זרה כלשהי, זה היום בו יחול השינוי האמיתי בצה"ל. ועד לאותו יום עתיד צה"ל להתחבט, לשגות בשדות המוקשים של הערבים מחד והפרקליטות מאידך, ולספוג אבדות רבות וקשות.