היה זה בשלהי מלחמת העולם הראשונה כאשר הסופר, העיתונאי והמחנך הצעיר, משה דוד גאון, נשלח לארגנטינה לצרכי הסברה בקרב עדת יהודי ספרד. כשבא לפני המיוחסים שבהם, נשאל: מה לשון תדבר לפנינו באסיפת הפתיחה? השיב: בלשון הדיבור של אבותינו - לאדינו. נתכרכמו פניהם, שכן היו בושים באותה לשון, כדרך שיהודי גרמניה היו בושים באידיש, וביותר היו בושים בפני שליחי-הציבור הגויים, שיבואו לאותה אסיפה. אך הוא עמד על שלו: ינאם נאומו בלאדינו, במעמד קהל גדול, ובכללו סגן שר החינוך של ארגנטינה. לאחר נאומו קם אותו סגן-שר ובירך לאמר: "שמחתי כי זכיתי לשמוע עתה את שפת-דיבורו של סרוואנטס"...
"מלחמת השפות"
סיפור זה על משה גאון, שבימים אלה ימלאו 50 שנה להסתלקותו, מאפיין אולי יותר מכל את דמותו של חוקר יהדות המזרח, ששפת הלאדינו היתה בשבילו מה שהאידיש היתה לשלום עליכם. רק מעטים הסופרים העבריים, יוצאי גלות ספרד, שכה היו מעורים בשפה זו "של סרןוואנטס" - כמוהו.
משה גאון, בן רבקה ודוד, נולד בתרמ"ח בטראביניק שבבוסניה. קיבל חינוך יהודי וכללי. סמוך למלחמת העולם הראשונה עלה ארצה ונרשם כתלמיד מן המניין בבית המדרש למורים של חברת "עזרה". בפרוץ "מלחמת השפות" הצטרף לשובתים ובשלבי שנת תרע"ה השלים את חוק-לימודיו בבית המדרש העברי למורים, שבהנהלת דוד ילין.
ימי מלחמת העולם עברו עליו בארץ ישראל, פרט לשנת-שירות אחת בצבא הטורקי, באזור באר-שבע. מראשית שנת תרפ"ב ניהל את הת"ת הגדול באיזמיר וסייע לארגן שיעורי-ערב לעברית בפרברי העיר.
בשנת תרפ"ח נסע לבואנוס-איירס, שבה סייע בעריכת "הבימה העברית" והורה בבית הספר לקהילת יהודי מרוקו. מקץ שנה שב לארץ, בעצם ימי מאורעות תרפ"ט, והוזמן לכהן כמזכיר כללי לעדת הספרדים - תפקיד שמילאו עד ימיו האחרונים. באותם ימים נשא לאשה את שרה, בת בנימין חכים, ובביתו שבירושלים נולדו בניו- כלילה, יגאל, בנימין ויהורם. זה האחרון אינו אלא יהורם גאון, חתן פרס ישראל לזמר ולמשחק.
בהיותו אביו של חברי הטוב, יהורם,ניסיתי לא אחת לתהות על קנקנו של האיש המופלא הזה. בבתי האבן, של שכונת בית הכרם הירושלמית, התגוררו בשעתו אנשי ספר וכאן עסק האב, משה, בגנזי רוחה של יהדות המזרח ונכסיה, שלה הקדיש את מפעל-חייו. בין חיבוריו המקוריים בולטים ספריו על יהודי המזרח בארץ ישראל, גולה וגאולה, על התנועה המשיחית ונושאיה, פרקים לתולדות הספרות היהודית בשפה הספרדית לאדינו, ירושלים ושכונותיה, ועוד.
אוסף עיתונים
ואולם, משה דוד גאון לא היה רק סופר. הוא היה גם עיתונאי דגול. בביתו יכולת למצוא כל עיתון בשפה העברית, מכל פינה נידחת בעולם. ובאיזו מסירות שקד על אוסף-עיתונים זה! עוד בהיותו בגולה שימש שנים מספר ככתב רשמי של עיתונים ספרדיים והשתתף בפרי-עטו בעיתונים ובמאספים עבריים שונים. מתוך נטייתו המיוחדת לחקר עיתוני ארץ ישראל וארצות המזרח, פירסם מאמרים ביבליוגרפיים מרובים על נושא זה. בקבצים לתולדות העיתונות הארץ-ישראלית, שיצאו בעריכת דוד יודלביץ וזלמן פבזנר. את עיתוניו, כספריו, הוריש לאוניברסיטה העברית, למוסד הרב קוק ולבניו. הנשיא המנוח, יצחק בן-צבי, שהיה מחבריו לחקר יהדות המזרח, עשה רבות לאיסוף ספריו המרובים.
פתחנו באנקדוטה ששמענו על משה דוד גאון, ונסיים במובאה שלו עצמו. בהקדמה לאחד מספריו כתב האיש העניו, האמון על ברכי המסורת היהודית: "הבאתי בחשבון את כוחי, בן-תמותה דל-מעש, השואף להשיג בשכלו תבל ומלואה ולהשתלט במקום ובהיקף, וסופו שתוכניתו תתנדף כעשן וידיו תרפינה...אחד הוא השלם והיודע כל, הדוגל בשם האמת המוחלטת. זרועת-חתחתים היא דרך החיים, באין בה כל כיוון ומישור. לכן, גם עמלו של הנטרד-ההלך ישא עליו חותם של מקריות. אתנחם, אם יימצאו מתי-מספר בעם שספרי זה ישמש להם מסכת-פאר ותהילה, העלולה לעורר זכרונות נעימים מימים עברו ולקרב קירבה נפשית אמיתית את לב בנים אל אבותם".