כוחו של פיוט

התרבות החילונית התרחקה עם השנים מן המקורות היהודיים וזיהתה כל טקסט יהודי עם אורח חיים של קיום תורה ומצוות. נדמה היה לפעמים שהיהדות הדתית קיבלה מונופול על הכל הכתבים היהודיים שנוצרו במשך הדורות. אך מתברר שהיחס לעבר הוא דיאלקטי, שכולנו מחוברים לטכסטים היהודיים אם בדרך של מרד ואם בדרך של שיבה. יוצרים עבריים מקיימים היום דו שיח עם המקורות היהודיים, והשיא היה עם פריצתו של הפיוט "אנא בכוח" מן השמורה האזוטרית שלו בקבלה ובסידור התפילה אל מרכז התודעה הישראלית. התברר חד-משמעית שעם לא יכול להיות ניזון מתרבות של עשרות שנים ולזנוח את מקורותיו הקדומים. הפיוט "אנא בכוח" חיבר את הישראלים ליהדותם, ומתבקש לבחון את תכניו. אנא בכוח/ מיוחס לרבי נחוניא בן הקנה אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ תַּתִּיר צְרוּרָה קַבֵּל רִנַּת עַמֶּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ תָּמִיד גָּמְלֵם חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת פתיח הפיוט "אנא בכוח" זכה לתהילה בדורנו והיה לפיוט פופולרי בזכות הלחן המרגש של עובדיה חממה (2007). הפיוט הוא תפילה המיוחסת לרבי נחוניא בן הקנה, תנא שהיה רבו של רבי ישמעאל. המשקל של השיר הוא משקל התיבות: יש מספר מלים שווה בכל שורה (טור). הפיוט מופנה לאלוהים, והפייטן מבקש מהאל לגאול את עמו מן הגלות ולהשיבם לארץ ישראל. הפיוט כולל שבעה משפטים, ובכל משפט יש שש מלים. בקבלה רווח שימוש בשם האל בן מ"ב אותיות, ובסידורים רבים מופיעים הצירופים הללו: אב"ג ית"צ, קר"ע שט"נ, נג"ד יכ"ש, בט"ר צת"ג, חק"ב טנ"ע, יג"ל פז"ק,שק"ו צי"ת. המשפטים כוללים את הצירופים הללו בראשי התיבות. הצירופים הללו מופיעים בבתי כנסת במנורות "שיויתי ה' לנגדי תמיד". האומר את הפיוט מבקש בכוונות שיש בשמות האל עבורו ועבור העם, ולכן נחשב הפיוט לפיוט מיוחד הנאמר בשעות מיוחדות הנחשבות כשעות של עליית העולמות: כך אומרים אותו לפני פטירת אדם בעת הווידוי ויש נוהגים בעת האשכבה על קברו, לפני אמירת "לכה דודי לקראת כלה" בקבלת שבת, לאחר פרשת קרבנות ובספירת העומר. השם בן מ"ב אותיות נזכר בגמרא מסכת קידושין עא, ע"ב. יש פיוטים נוספים הבנויים על השם בן מ"ב אותיות ועל הצירופים אב"ג ית"צ, קר"ע שט"נ וכך הלאה, אך הפיוט "אנא בכוח" זכה למעמד מיוחד, בשל סגולותיו השיריות. למרות הרבדים המיסטיים שבשיר, הציבור הישראלי התחבר אליו מיד, ויש תחושה שהשיר הזה זכה בשל הלחן המיוחד של עובדיה חממד לחבר רבים מהיהודים הישראלים עם יהדותם. מבנה א. טורים 2-1: קריאה לאל לחלץ העם מן הגלות ולשמוע תפילתם ב. טורים 4-3: בקשה מן האל לרחם, לשמור את קיום העם ג. טורים 6-5: פנייה לאל לנהל עדתו לארצה, כי הם זוכרי קדושתו ד. טור 7: תחינה לאל לשמוע צעקת העם לגאולה תוכן א. קריאה לחלץ את העם מן הגלות אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ תַּתִּיר צְרוּרָה קַבֵּל רִנַּת עַמֶּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא הפנייה "אנא" מעידה על תחנונים לאל. ההמשך רומז לפסוק "ימינך ה' נאדרי בכוח" (שמות טו, ו), ובמקרא אכן מקובלת התפיסה שימינו של האל היא סמל לעוצמתו: "נאדרי בכוח". הפנייה היא להתיר את הצרורה: להסיר את הכבלים מעדת ישראל הצרורה עדיין בגלות. צרורה פירושו: קשורה, אסורה בחבלי הגלות. אנא בגבורתך שחרר את עם ישראל מכבלי גלותו. יש גם פירוש הרואה כ"צרורה" אשה עגונה, על-פי שמואל ב, כ, ג: "...צרורות עד יום מותן אלמנות חיות". בכך יש מטאפורה למצב העם המדומה לאשה שבעלה (הקב"ה) נטש אותה. ואכן במגילת איכה מופיע הביטוי "היתה כאלמנה" (שם, א, א) על מצב בת ציון (עם ישראל) לאחר החורבן. הביטוי "צרורה" מרמז לאל להתיר את צרורתו ולשוב לחיות עמה, לבל תהיה עוד נטושה ועגונה. בספרות הנבואה וגם בקבלה רווח הדימוי של קשרי אישות בין האל לשכינה/ לעם, והניתוק בקשר משמעו גלות, פירוד. הפייטן פונה לאל לקבל את רינת עמו, את התפילות והפיוטים שכולם בקשה לגאולה. העם נמצא עתה במצב בזוי, בעוד בעבר היה במצב נשגב. לכן הפייטן קורא לאל לשַׂגֵב את העם, דהיינו: להחזירו לתפארת עברו. הגאולה מחייבת היטהרות מהסחי והעכירות של הגלות, והאל נקרא לטהר את העם ולהכינו לשעת הגאולה. הכינוי לאל הוא "נורא". מעניין לבחון בתום קריאת הפיוט כולו אל כל תארי האל בפיוט זה. ב. בקשה מן האל לרחם על העם נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ תָּמִיד גָּמְלֵם הפייטן פונה לאל ומבקש ("נא") עבור עם ישראל שהם דורשי ייחודו. האל נקרא כאן בכינוי "גיבור" (בעקבות ישעיהו מ"ב, יג: ...יגידו ה' כגיבור יצא, כאיש מלחמות), והוא נקרא לשמור את העם כבבת העין (אישון העין- על-פי תהלים י"ז 8), כי העם דורשים ייחודו של האל: הם מייחדים את שמו בתפילה באמרם "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". לכן האל נקרא לברכם , לטהרם, לרחם עליהם ולגלות כלפיהם את מידת הצדק והצדקה. לגמול כלפיהם טובות עתה משהגיעה שעת הגאולה. ג. פנייה לאל לנהל עדתו לארצה חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ האל נקרא על-ידי הפייטן לגלות את רוב טובו ולנהל (להנהיג ולהוביל) עדתו לארצה. כאן כינוייו של האל: חסין, קדוש. הכינוי חסין מופיע בתהלים פ"ט, ט: מי כמוך חסין יה ואמונתך סביבותיך. הכינוי קדוש נפוץ מאוד במקרא. כך למשל: והייתם קדושים כי קדוש אני (ויקרא י"א, מד). השימוש בפעול "לנהל" כדי לבטא את הגאולה מופיע בנבואת ישעיהו. שם מתואר האל כרועה המנהיג את עדרו לקראת הגאולה: כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינַהל (ישעיהו מ, יא). הפייטן קורא לאל לפנות לעמו (לעמך פנה), דהיינו: להקשיב לתפילות העם. כינוייו של האל כאן: יחיד, גאה. תכונת הגאווה רווחת במקרא כתכונת האל לבטא עליונותו בעולם, כך למשל "אשירה לה' כי גָאׁה גָאָה" (שמות טו, א). הנימוק כאן למחויבות של האל לעמו: הם זוכרי קדושתו. העם מזכיר כל יום בתפילה את קדושת האל (כך בתפילת שמונה עשרה המתפללים קוראים את "נקדישך ונעריצך" קטע הקדושה ומכריזים שם: "קדוש קדוש קדוש"). ד. תחינה לאל לשמוע צעקת העם שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת עד כאן התפלל הפייטן עבור העם. בדרך כלל הוא מביא דברי העם בשמו (קבל רינת עמך), אך באחת הפעמים הביא זאת בלשון מדברים "שגבנו טהרנו נורא". הוא מבקש עבור העם, כי הוא חלק מן העם. כאן בטור המסיים מגיע שיאו של הפיוט: העם עצמו פונה אל ה' ומבקש עבור עצמו: קבל שוועתנו, שמע צעקתנו. להבדיל מן הפנייה "קבל רינת עמך", כאן העם מבקש בצעקה לא ברינה. הוא כמה לגאולה ואין נפשו לרינה, הוא צועק את צעקת הגאולה. והאל אכן ישמע את צעקתו, ככתוב: "כי אם צעוק יצעק אליי שמוע אשמע צעקתו"- שמות כ"ב 22. הכינוי לאל כאן: יודע תעלומות. האל יודע את הנסתרות, ותכונה זו מופיעה במקרא, בתפילות ובפיוטים. הצירוף יודע תעלומות נשען על תהלים מ"ד, כב: הלא אלהים יחקר זאת כי הוא יודע תעלמות. בהקשר זה המשמעות היא: העם מצפה לגאולה זמן רב ואינו יודע מתי תבוא. מי שמכיר את הספרות המיסטית יודע שהעם בתקופת גלותו חישב חישובי קץ שונים וניסה לגלות את הנסתרות כדי להתכונן לגאולה. אך רק האל הוא היודע תעלומות, ורק הוא יודע את זמן הגאולה. לסיכום האל נקרא לפעול למען העם: להתיר צרורה (להוציאו מן הגלות), לקבל רינת העם ( לשמוע תפילתו), לשגבו (להחזירו למעמדו הקודם), לטהרו (להכינו לגאולה טהור ונקי מחרפת הגלות), לשמור אותו כבבת (להגן על המשך קיומו כבן נבחר ויקר), לברכו (בגלות המקוללת להעניק לו ברכה, שיהיה ראוי לגאולה), לרחם עליו (לאחר תקופה כה ארוכה של סבל), לנהל עדתו (להנהיגו מן הגולה לארץ ישראל), לפנות אל העם ( להקשיב לרחשי לבו), לקבל שוועתו (להיות קשוב למצוקה שהעם מביע בשוועתו), לשמוע צעקתו (צעקה של סבל ושל ציפיה לגאולה). נושאים לתשומת לב: 1. כינויי האל בפיוט זה: האל נקרא: נורא, גיבור, חסין, קדוש, יחיד, גאה, יודע תעלומות. מובלטת בכינויים גדולתו של האל בעולם, ואכן בפתיחת הפיוט מופיע הצירוף "אנא בכוח גדולת ימינך". בכך מובלטת עוצמת האל אך גם חסדו. בקבלה, ימינו של האל מבטאת חסד. 2. כינויי העם בפיוט: הפייטן בא כשליח ציבור לדבר בשם העם. הוא קורא לעם: עמך, דורשי ייחודך, עדתך, זוכרי קדושתך. הכינויים באים להדגיש את סגולות העם שבזכותן העם ראוי לגאולה: העם הוא עמו של אל, עם בחירו. העם דורש ייחודו של האל. העם זוכר בתפילותיו את קדושת האל. 3. B>הלחן: הלחן הכובש של הפיוט הביא לכך שפיוט הנושא בתוכו את צופן האלוהות חדר דרך תחנות הרדיו לכל בית בישראל. תגובות הגולשים באתרי האינטרנט הראו על התרגשות ועל השפעה מדהימה של הפיוט על צעירים החיים כאן ועכשיו. על כך כתבה הסופרת אמונה אלון באתר "הזמנה לפיוט": " איננו נקראים להתיימר להבין את משמעותו של שם בן מ"ב. די לנו בידיעה, שעל-פי הקבלה כל אות מאותיותיו של שם זה מייצגת- כפי שמופיע ברוב סידורי התפילה- דרגה אחת מתוך שבע הספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד , יסוד ומלכות, שעליהן מושתתת הבריאה. ודי לנו באמונה, כי על-פי הקבלה מ"ב האותיות האלה הנאמרות בסדר הזה באמצעות מילות "אנא בכוח" הן מעין צופן סודי המסוגל לפתוח את מקור הכוח האלוהי המקיים את ישראל ואת העולם כולו. ודי לנו בהבחנה בנס המתרחש לנגד עינינו ואזנינו, כאשר כל תחנות הרדיו מלמדות את עם ישראל את הצופן הסודי הזה כאן ועכשיו, ועם ישראל קולט ומתחבר, קולט ומתקיים."