את המאמר הזה אני כותב מדם לבי אבל עם הרבה הומור החיוני כאוויר לנשימה, וכצורך קיומי במדינה. הדמויות המוזכרות במאמר יהיו שקופות, וללא שם. כל דמיון עם אנשים בשר ודם החיים בתוכנו, מקרי בהחלט.
מוטו המאמר
מחד, מגיע מיליארדר שצבר הונו האדיר מעסקים בינלאומיים אפלים, ומתמקם במדינה שלכל עולה חדש ממתין כאן סל קליטה נאה ומרגש. העולה החדש הזה מתוחכם, ואיך לא?! הרי צבר הון עתק בתחכומו. המיליארדר הזה שכל משטרות העולם (כולל שלנו) בעקבותיו, החל מחפש את עקב האכילס של הישראלים. חיפש ומצא: רווחה. עוני. בתי תמחוי. עמך. סאלאח שבתי. חמולות הבוחרות כעדר בבחירות לכנסת ולעיריות. מצא האיש את קרן האור היחידה בחייו, שאותה החליט לאמץ לצורך הלבנת הונו, וחיזוק אונו והונו: האיש החליט להיות הנדיב הידוע. הנסיך שמצא את סינדרלה. רובין הוד המודרני.
מאידך, אנשי ציבור וסתם פעילים חברתיים, אשר עשרות שנים לחמו נגד שחיתויות ופעלו לחיזוק ארגונים וולונטריים שיתקנו במעט את עוולות הממסד - נשארו כל העת בצל עצמם. האג'נדה הרצינית, המקצועית, הישרה והאמיתית, מעולם לא קנתה לה אחיזה אמיתית בהלך הרוח החפיפניקי הישראלי המצוי.
עד כאן חיזוק מהותי וציורי לפתגם העתיק שעד היום הוכיח עצמו כבלתי ניתן לריסוק: בעל המאה הוא בעל הדעה!!
הדברים הללו לא היו נכתבים (אולי בווריאציה המי יודע כמה שכבר שוכתבה ע"י מיטב הוגי הדעות) - לולא המשך רדידות חיינו המשורטט בגרף שאינו מפסיק לרדת אפילו מעבר לכל נורמה סבירה או פוטנציאלית.
זרוק (הדברים נכתבים בלשון זכר רק מטעמי נוחות הכתיבה) אבן על נושא, ומצא מוסר השכל לכל הדברים שהועלו במאמר זה עד כאן.
תאונות הדרכים: עשרות שנים נלחמים גופים וולונטריים נהדרים רבים ומגוונים - ברשויות האטומות לנושא, וללא הצלחה. יום אחד קם לו בעל הון ומחליט לכבוש את הנושא. לא היתה חשובה הבנתו בתחום. לא היתה חשובה מטרתו. שום דבר לא היה חשוב (לא לרשויות ולא לאזרחים הפשוטים), והגורם החדש הזה כבש בסערה את כל תחום התחבורה בישראל. לא רק כבש, אלא תקע דגלים על כל השיח הציבורי בנושא. הגורם העשיר החדש הזה העלים מהמפה לחלוטין את כל הגופים הוולונטריים חסרי התקציבים. הוא הציב אנשיו בכל משרד רלוונטי החולש בתחום, הציע פרסים ותעודות כראות עיניו, ולמעשה זה הגוף המנהל כיום את ישראל בתחום התחבורה.
פוליטיקה: אין רגע דל ברצונם של פרטים וגופים להצטרף לפוליטיקה הישראלית. לא תעזורנה כל הסטיגמות המסריחות שנאמרו על הפוליטיקה והפוליטיקאים בישראל: ברגע האמת בד' אמותיהם - מעוניינים רבים וטובים להיכנס לבית הנבחרים, המקום שרבים מכנים אותו הקר ביותר בעולם עם מינוס 120 מעלות. השאלה אינה ברצונם של אלה להיכנס, אלא בפתקים שעשויים להיות עם האותיות של מפלגתם - בתוך הקלפיות. כאן הסיכוי לעולה החדש (זוכרים?) להצליח עם הונו והאג'נדה הסאלח שבתית שלו, עצומים, לעומת האג'נדה המבוססת על המסר החברתי והנשען על ניסיון אישי של בעלי פוטנציאל מוכח. אין אפילו צורך בעריכת סקר שכל השאלות בנדון יהיו רטוריות באופן מוחלט.
שיח ציבורי: זוהי דוגמה נהדרת ל"רצינות" הסאלח שבתים שעושים מדי יום פרצוף רציני בראיונות טלוויזיה - וכמובן שהם מחוייטים בדרך כלל עם עניבות צבעוניות מפאר המודלים היוקרתיים בעולם. האם יהיו לפרופסור מהולל ואהוד בקהילתו כותרות ענק על דעותיו הנחרצות להרמת האג'נדות הקיומיות שלנו באזור הים תיכוני... לעומת פליטות פה אינפנטיליות של דוגמנית מלאת שדיים וביקיני מינימלי המקללת ויורקת על סביבתה הטבעית ובתוך הבאר ממנה שתתה בתחילת דרכה מאבר מינה של אמה ועד הרגע בו כל חרמני העולם הכתירוה כמודל יפהפה?! למה להכביר במילים? מי בכלל סופר את המילים כאן - לעומת תמונתה של הדוגמנית?!
למה כתבתי "נוכלים" ככותרת?! כי לדעתי הצנועה, במקום שאין ל"עוסק מורשה" ישר כל סיכוי להצליח בתחרות עם העוסקים ב"שחור"... סביר להניח שכל יתר הדוגמאות הטרגי קומיות שהבאתי במעין רצינות התואמת רמת הציפיות הישראלית... יקשו לכתוב כותרת ראויה יותר, ולהישאר במוטו הדברים - ישר ואמיתי.