לאורך כל הדורות, החל ממתן התורה וכלה בספרים המאוחרים של חז"ל, דיברו החכמים רק על שני הכוחות הפועלים במציאות. הרצון להשפיע של הבורא והרצון לקבל הטבוע בנברא. בשפה המיוחדת להם, "שפת הענפים", כינו המקובלים את שני הכוחות הללו בכינויים ושמות שונים. יצר הטוב ויצר הרע, המצווה והעבירה, הטהרה והטומאה, החיים והמוות... כל אלו מדברים אך ורק אודות שני הכוחות המוזכרים לעיל, כי דבר אין לך זולתם בכל המציאות.
אולם לשם מה מלהתחילה נברא הרצון לקבל? מדוע נטבע באדם היצר הרע, להיות לו למכשול כל ימיו?
מחשבת הבריאה
כבר הורונו חז"ל, שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בכדי להשפיע טוב לנבראיו. ועקב כך, ברא בנשמות מידת רצון גדולה עד מאד, לקבל את אשר יעד להן. שהרי מידת גודלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה במידת גודלו של הרצון לקבל אותם. וככל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור זה ממש מידת התענוג גדולה אף היא. והפוך, ככל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המידה פוחת שיעור התענוג מקבלתו.
מכאן שמתוקף מחשבת הבריאה עצמה ליהנות לנבראים, ברא השי"ת בנבראים רצון לקבל בשיעור המופרז ביותר, שווה הערך למדת התענוג הגדול, שחשב לענג את הנשמות. כי התענוג והרצון לקבל עולים בקנה אחד.
השתוות והפכיות הצורה
ומייד בהיטבע הרצון לקבל הנאתו ית' בנשמות, נוצר שינוי הצורה ביניהם, כי הרצון לקבל אינו נמצא כלל בהבורא ית', שהרי הוא שלם מעצמו קדמון לכל דבר. ומתוך שינוי צורה זה הגיע הנברא להפכיות הצורה ממש, עד שלא נמצא בו שום רצון להשפיע, בדומה לבורא, אלא רק הרצון לקבל לעצמו.
ומתוך כך תכף נפרדו הנשמות מעצמיותו ית', ונעשה ההסתר של הבורא מן הנבראים. כי כמו שהגרזן חותכת ומפרידה בדבר הגשמי - לחלקו לשנים, כן הפכיות הצורה מבדילה ברוחניות - לחלקה לשנים. מכאן ששיעור ההרחקה ברוחניות היא כפי שיעור הפכיות הצורה, וכנגד זה הקירוב, הוא כמידת השתוות הצורה.
לקבל על-מנת להשפיע
למעשה, עם הרצון לקבל נברא אף היצר הרע. שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה להשלמתו עצמו, הנה משום זה יוצא להרע לזולתו, מתוך "הרצון לקבל" את השלמתו עצמו.
מרגע היפרדות הנברא מן הבורא, החל תהליך הדרגתי של תיקון הרצון לקבל. תיקון זה הוא התנאי למימוש תכלית הבריאה - להיטיב לנבראים. כי העונג הגנוז והצפון לנבראים עתיד להתגלות רק ברצון המתוקן בתכונת ההשפעה, בדומה לבורא. כלומר רק כאשר כל מעשינו יהיו על-מנת להשפיע נחת רוח ליוצרנו, מבלי לשתף שום הנאת עצמנו בכך, נזכה להשיג את העונג המיועד מתוך השתוות הצורה.
יעוד היצר הרע
כתוב כי "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם תחילה" (גיטין מג ע"א). וגם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ).
פסוקים אלו מעידים על הדרך המיוחדת של התיקון. כי דווקא מתוך גילוי החיסרון והרצון למלאותו, מתקדם האדם על דרך התפתחותו. "ההעדר קודם להויה". על-מנת להגיע לתיקון היצר הרע, עלינו לברר את שיעור ההפכיות מהבורא. בכדי לתקן את הרצון לקבל, חייבים תחילה להרגישו ולבררו כלפי המצב השלם, כיתרון האור מתוך החושך.
על כן התקדמותנו לא הייתה מתאפשרת אלמלא הרצון לקבל הטבוע בנו, אלמלא היצר הרע. כי הוא לנו כחומר לרכב עליו, כהר להתעלות מעל אל ההשגה הרוחניות.
מטרת האדם
כתוב במסכת קידושין, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין, והמאור שבה מחזירו למוטב".
אמת היא שאין האדם מסוגל לשנות את טבעו בעצמו. אלא מתוך השתוקקותו לשוב ולהידבק בחיי החיים - להשפיע נחת רוח ליוצרו, יכול למשוך המאור שבתורה, שיחזירו למוטב.
האדם יועד לבוא למדרגה היותר נכבדה וחשובה, שירגיש את אלוקיו, במלוא ההרגשה האנושית הנכונה לו. וכמו שיודע ומסוגל להרגיש רצונות זולתו, כן ישכיל בדרכי השי"ת, ככתוב אודות משה: "וידבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו".
כל הדת, על תורותיה, מצוותיה, כתביה ומדרשיה, היא אך ורק ביחס למטרה היחידה והנעלה הזו, שהיא הסגת הבורא על-ידי הנבראים.