בצעירותי הייתי אוהד בית"ר ירושלים. מאז החלפתי את טעמי ועברתי לקבוצה "אדומה" יותר- הפועל ת"א. מעקב אחרי אוהדי בית"ר בעשור האחרון מחזקת את הבחירה הזו בכל פעם מחדש.
אותם אנשים ששרקו בבוז לרבין במחאה על דקת הדומיה בפתיחת המשחק בין בית"ר ירושלים ומכבי חיפה הם אלה שרואים בגאידמק מלך ישראל.
אותם "חוליגנים" שתומכים ביגאל עמיר ומבזים את זכרון הרצח, צועקים "מוות לערבים", במגרשים ומחוץ להם.
זה לא היה בוז רק לרבין, אלא בוז לדמוקרטיה הישראלית. הרשו לי להמר ולומר כי מרבית האנשים האלה, לא עשו צבא, או לפחות לא שירתו בחיל קרבי, לא ביקרו באוניבריסטה וספק אם מחזיקים בידם תעודת בגרות.
"אנשי הטריבונה" הם לא דרדרים, אלא תוצר של חברה חולה, חברה שחיה בהדחקה. אנשי הטריבונה הם תוצר של שיח שטחי, של מערכת חינוך שמקדשת הישגיות על פני ערכים.
"אנשי הטריבונה" הם במידה מסוימת, השוליים של החברה הישראלית. כשהבטתי אתמול, בפה פעור", בכתבה שערכו בחדשות 10 על הנושא, לא הופתעתי לראות צעירים חובשי כיפות שחורות, תגרנים בשוק ואת ארא"ל סגל כפרשן. אלה הציבורים שהחברה שכחה, אלה הציבורים שהאליטה מדירה.
לעתים טועים לקוחות שלי לחשוב שאם עושים מסיבת עיתונאים טובה, הם יצליחו להשפיע על סדר היום. הם חושבים שיחסי ציבור, מצוינים ככל שיהיו, יוכלו להחליף את החריש בשטח. יש שסבורים כי התקשורת היא חזות הכל, אלא שזו בדיוק הבעיה. מי שמסתפק בהתלהמות מול מצלמות, בראיון או במאמר, הוא חלק מהבעיה ואינו שונה מ"אנשי הטריבונה"
אתמול יו"ר ההתאחדות לכדורגל ערך מסיבת עיתונאים לוחמנית שבה איים על בית"ר ירושלים ועל אוהדיה בסנקציות חריפות. עם כל הצער שבדבר, הצהרות מתלהמות לא יעזרו. ההתאחדות לא השכילה עד כה להתמודד עם האלימות והגזענות במגרשי הכדורגל. קיימים רעיונות רבים להתמודדות ראויה עם הנושא ואפשר ללמוד דוגמא ממדינות אחרות. אני מקווה כי גם הפרשה הזו לא תסתיים במסיבת עיתונאים.
איורעי ה-04.11 בחיפה צריכים לשמש לנו פעמון אזעקה: במקום לדבר על תקציב, להנחיל שיח של ערכים. במקום לריב עם המורים על השקל, להיות לארג' במשכורת ונחרץ ברפורמה. במקום לטאטא מתחת לשטיח סוגיות הדוחקות ציבורים שלמים מחוץ לקונצנזוס, להתמודד באמת עם הסוגיות שקורעות את החברה הישראלית לגזרים. במקום להצביע על הפוליטקאים כאשמים, לקחת אחריות, לגלות מנהיגות, להילחם באדישות.
יש בי הרבה כעס על החרדים- התנהלותם הכוחנית, השתמטותם מחובתם האזרחית. יש בי הרבה כעס על שס שמנציחה את העוני, שמעודדת סקטוריאליות, שנלחמת כארי על תקציבים לאנשי שלומה. יש בי הרבה כעס על פרנסי הציבור הערבי שמתעסקים בפוליטיקה לאומנית במקום לקדם את האינטרסים האזרחיים של החברה הערבית.
יש בי הרבה כעס על הדתיים הלאומיים שחוששים להתמודד עם סוגיות שמחלישות את הדמוקרטיה הישראלית כמו חוקה, שבת, גיור וכו'... יש בי הרבה כעס על המתנחלים שבזים לכבוד האדם הערבי ואינם מתביישים לנצל את תקציבי המדינה.
אבל יש בי הכי הרבה כעס על אותן אליטות שהמציאות החברתית הזו משרתת אותם, על אלה שחושבים שבזכות מסע פרסום, הם מנקים את מצפונם. יש בי כעס על הפוליטיקאים שהצמחנו בעשור האחרון, שהמילים דוגמא אישית, אחריות ומנהיגות זרות להם. יש בי כעס על פרנסי מערכת החינוך בכל הרמות שמנציחים את הפערים החברתיים בין אשכנזים גברים וכל השאר. יש בי כעס על ראשי המשק שאמנם הזניקו את הכלכלה הישראלית למרומים, אבל למעשה דאגו רק לעצמם. רוב הישראלים לא נהנים מהצמיחה הכלכלית.
"אנשי הטריבונות" הם השד שבתוכנו שמזהיר אותנו מפני התהום העומדת לפנינו.