בין בריחה לתבוסה

"רוב המפקדים הבכירים של צה"ל חושבים על הקרב. אין להם יכולת לחשוב על המערכה ועל המלחמה!", "לא קיימת בצה"ל הכשרת מפקדים בכירים. לכן מפקדים בכירים חושבים כמו מפקדי גדודים!", "מלחמת לבנון השנייה הוכיחה, לא שצה"ל לא הוכן כראוי, אלא שצריך לשנות לחלוטין את צורת החשיבה של צמרת הביטחון!", "לצמרת צה"ל ולמנהיגי המדינה אין שפה משותפת ואין הם מבינים זה את זה". "במשך ארבעים שנה מאז מלחמת ששת הימים, צה"ל אינו מספק את הסחורה". "למפקדים בכירים בצה"ל אין הבנה מדוע צה"ל אינו מספק את הסחורה!" אלה הם מקצת מן המובאות של דברים, שחריפים מהם לא נשמעו מעולם בכנס פומבי של אנשי צבא בכירים בישראל. הם נאמרו ביום שלישי 6 בנובמבר 2007 מפיהם של רב אלוף (מיל.) משה בוגי יעלון ותת-אלוף (מיל.) ד"ר דב תמרי, בכנס על 'צה"ל בין שנת 2000 לשנת 2006' שהתקיים בסמינר אפעל, מטעם העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי והעמותה להיסטוריה צבאית שליד אוניברסיטת תל אביב. בכנס נכחו כשלוש מאות וחמישים איש, רבים מהם קצינים בכירים (בדימ.) ובמילואים: דני מט, בני תלם, מנחם אבירם, מאיר פעיל ואחרים. אנשי הצבא הבכירים לשעבר לא רק שלא הפריעו למרצים, אלא אף מחאו להם כפיים. בכך הם הביעו את אי שביעות רצונם מן הנעשה בצה"ל בשנים האחרונות. הם לא היו מודעים לכך שקריסת צה"ל לא התחילה במלחמת לבנון השנייה והאחריות והאשמה לקריסה מוטלת גם על כתפיהם. את הכנס פתח וניהל אלוף (בדימ.) ישעיהו גביש, שהיה אלוף דרום במלחמת ששת הימים. הוא ביקש משני המרצים להסביר מדוע צה"ל נכשל במלחמת לבנון השנייה, "באיזה מידה הצבא הוכן למלחמה? באיזה מידה לדרגי הפיקוד היה חלק בכישלון? מדוע עוצמת צה"ל לא באה לידי ביטוי במלחמה הזאת?" ראשון המרצים היה הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון, שרבים סבורים כי הוא אשם במידה רבה לאופן הבלתי תקין שאליו הגיע צה"ל למלחמה ביוני 2006. מדרך הטבע נקט יעלון סגנון אפולוגטי-תוקפני והשיב מיד: "הכישלון לא נבע מהעדר יכולת, אלא מניהול כושל של הדרג הצבאי הבכיר ושל הדרג המדיני. דרגים אלה נכשלו לא רק בתחום המבצעי, אלא גם בתחום הערכי: הם התחמקו מליטול אחריות על כישלונם". לדברי יעלון, ראשי המדינה וראשי צה"ל לא הבינו, לאחר חטיפת בני הערובה על-ידי החיזבאללה וההחלטה לפעול נגד החיזבאללה כבר באותו יום (12.06.2006), כי מדובר במלחמה של ממש. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, נהגו כאילו מדובר בפעולה מוגבלת במסגרת הביטחון השוטף. "צה"ל יכול היה להגיע לתוצאות הרבה יותר טובות במלחמה, אם אנשים אחרים היו מאיישים את הממשלה ואת המטה הכללי", קבע יעלון. לדברי יעלון, בהיותו רמטכ"ל, הוא תרגל את חטיבות חיל-הרגלים של צה"ל באזור המושב אליקים שבהרי מנשה, לא הרחק מיוקנעם, למלחמה בחיזבאללה בדרום לבנון (אירוניה של ההיסטוריה היא שבאותו מקום עצמו הוקם הפלמ"ח ב-1941 ומחבר שורות אלה טוען שתרבות הביטחון של הפיקוד היהודי/ישראלי העליון לא השתנתה מאז). שם המבצע המתוכנן היה "שלום הארץ". לדברי יעלון, הוטל על חיל האוויר להשמיד את משגרי הרקטות ארוכות הטווח של החיזבאללה. לעומת זאת, "אין היום לצה"ל ולשום צבא מענה לרקטות פשוטות: קטיושות, קאסמים וכו..." לפיכך, תוכניתו היתה להכין את צה"ל למהלך קרקעי בדרום לבנון במקביל לפעולת חיל האוויר ולמנוע בכך את הפעלת הרקטות הפשוטות. המבצע ייפתח בפעולה של חיל האוויר, כדי לנטרל את הטילים ארוכי הטווח והבינוניים, ואת המפקדות. אם המבצע יוכתר בהצלחה והחיזבאללה יתמוטט, הוא יסתיים במהלך ימים אחדים. אם לא, יופעלו אוגדות הרגלים, ללא טנקים, להשתלטות ברגל ובמסוקים, על כל השטחים השולטים בדרכים עד הליטאני, מבלי להיכנס ליישובים. בכפרים הלבנונים הבעייתיים אמור היה לטפל חיל האוויר בלבד. "הטקטיקה למבצע זה פותחה בחטיבת הנח"ל. אני ליוויתי אישית את ההכנות, והגעתי אישית לתרגילים. כשאומרים שצה"ל לא התאמן, זה שקר. כל היחידות התאמנו". יעלון הודה כי בהיותו רמטכ"ל צומצמו אימוני יחידות המילואים וצומצמו המלאים של אמצעי הלחימה במחסני החירום. לדבריו, הדבר נבע מן המשבר הכלכלי החריף בישראל באותם ימים, ומדרישת הדרג המדיני לצמצם באופן דרסטי בתקציב הביטחון - אחרת המשק הישראלי יתמוטט. הוא קיבל אז את הדרישה הזאת. באותו זמן היו כאלה שסברו כי היה עליו להתפטר. לדבריו בכנס בסמינר אפעל, אילו דן חלוץ וחברי המטה הכללי שלו היו מבינים כי מדובר במלחמה, והיו מגייסים מיד את כוחות המילואים, ניתן היה לאמן אותם כראוי ולהכשירם למלחמה תוך זמן קצר, וגם להשלים את המלאים עד הפעלתם. הדבר לא נעשה, כי הפיקוד העליון, הצבאי והאזרחי, נקלע לבלבול, והחלטותיהם לא התאימו למציאות בשטח. "מה עושים?" שאל יעלון רטורית, והשיב: "כבר כשהייתי מפקד אוגדה, ואחר כך ראש אמ"ן ואלוף פיקוד מרכז, הרגשתי שיש בעיה עם יכולת החשיבה האופרטיבית של מפקדי החטיבות ומעלה. הרגשתי שאנחנו זקוקים לסוג חשיבה אחר, לתרבות אחרת. איש צבא בכיר צריך לחשוב על המרחב האסטרטגי כולו, ולא רק על הקרב המסוים המתרחש באותו זמן. איכות עבודת המטה של ממשלת ישראל אינה מתקרבת לרמת עבודת המטה בחטיבה רגילה בצה"ל. צריך לעבור לתרבות של מנהיגות משַתֶּפת: הכרח כל יום לשאול מה השתנה? על המפקד הבכיר להעניק חופש מחשבה למפקדי המשנה, לעודד ביקורת. במלחמת לבנון השנייה לא נשמעה ביקורת בצה"ל, ומי שהביע דעה אחרת הושתק! אינני מבין מדוע אף אלוף לא הפך שולחן במלחמה". אחרי יעלון דיבר תת-אלוף (מיל.) דב תמרי, אשר טען שבצה"ל אין מפיקים לקחים ראויים. "מאתרים אומנם עשרות או מאות ליקויים טקטיים, מנסים לתקן אותם, אבל לא חוקרים את משמעות הליקויים ואת מקורם, ולכן הליקויים שאותרו, לדוגמא במלחמת ששת הימים, שָבו והופיעו במלחמת יום הכיפורים". הוא טען שאין בצה"ל, ומעולם לא היתה בו הכשרת קצינים בכירים, אלא רק במשך שנים אחדות, כשהוא ותת-אלוף (מיל.), פרופ' שמעון נווה, הקימו את המכון לחקר המערכה, ולימדו נושא זה שבעה מחזורים של קצינים בכירים. תורת המערכה פותחה לדבריו בברית המועצות, לפני מלחמת העולם השנייה, על-ידי הגנרל טוחצ'בסקי, (שסטלין הוציא להורג ב-1937), ושאומצה על-ידי צבא ארה"ב אחרי מלחמת וייטנאם. כדי לסבר את האוזן, טען תמרי, שכמפקד צבאי הגיע אריק שרון לרמה הטקטית הגבוהה ביותר, אך בתחום האופרטיבי הוא היה חלש. תמרי סיפר על מבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, עליו פיקד שרון, וטען שאריק לא הבין כי הצלחת המבצע תלויה בעורק הלוגיסטי של ראש הגשר. "אריק ביקש רק דלק ופגזים לטנקים, כדי שיתקדמו לקהיר, ולא הבין שאין די בכך כדי להקים ראש גשר בגדה המערבית של תעלת סואץ". ראוי לזכור, שתמרי היה באותה מלחמה סגן מפקד אוגדתו של אברהם אדן (162), והוא, ומפקד אוגדתו, נכשלו במשימה שהוטלה עליהם ב-8 באוקטובר כישלון מביש. מאוחר יותר הוטלה עליו המשימה לפקד על מבצע הובלת גשר הדוברות על ציר "עכביש" בשעות הלילה, אור ליום 17 באוקטובר 1973, כדי להציל את מבצע "אבירי לב" ולמנוע את הסגתו של שרון מזרחה. לבאי הכנס הראה תמרי שקף של ציר "עכביש" חסום בכלי רכב של צה"ל. השקף אמור היה לשכנע את הנוכחים כי אריק שרון לא הבין את הבעיות הלוגיסטיות שבפניהם הוא ניצב כמפקד אוגדה. תמרי לעג לראשי הממשלה ולשרי הביטחון, שאחרי כל תקרית חשים לאזור האירוע וצופים במשקפות לעבר שטח האויב. הקונוטציה היתה לשר הביטחון עמיר פרץ, שצפה לעבר האויב במשקפת חסומה. הנוכחים צחקו. "ראוי היה שאנשי הדרג האסטרטגי ישבו בחדר ישיבות ויקמטו את מצחם, במקום להסתכל במשקפות. אבל משקפות טובות לרייטינג ומצטלמות טוב" אמר תמרי. לדבריו, דן חלוץ חיסל את המכון לחקר המערכה, והסיג את צה"ל דור שלם לאחור. כשהאזנתי ליעלון ולתמרי, לרגע חשבתי שאני שומע את עצמי, או שהם מצטטים מספריי וממאמריי המוחרמים בצה"ל ובאקדמיה, חוזרים על דברי שאני משמיע בהרצאות, שהן מחוץ לתחום בצה"ל, או שהם חברים ב"פורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים", שאני מרכז. לא רק שהם אמרו כמעט במדויק דברים שאני אומר וכותב מאז מלחמת יום הכיפורים, אלא שהם אף השתמשו באותם מונחים. בשלב תגובות הקהל ביקשתי את רשות הדיבור. כשהוזמנתי לעלות לבמה, רחש נשמע בקרב הקצינים הבכירים, שבעיני רובם אני אויב צה"ל, אף יותר מאירן ומן החיזבאללה. אמרתי לקהל: "הרמטכ"ל לשעבר, יעלון, וראש המכון לחקר המערכה לשעבר, תמרי, טענו, שאתם אינכם מבינים דבר בהוויית הצבא והמלחמה, שהרי הקורס הצבאי היחיד שקיים בצה"ל, לדבריהם, ושאותו אתם עברתם הוא קורס הקצינים, הנמשך חצי שנה בלבד, ומתכונתו של קורס זה לא השתנתה מאז קורס מפקדי המחלקות בארגון ה"הגנה", בתחילת שנות הארבעים! פו"ם והמכללה לביטחון לאומי אינם קורסים המעניקים חשיבה אופרטיבית ואסטרטגית". האלופים ותתי האלופים (בדימ.) שבקהל נתקעו בכיסאותיהם. איש מעולם לא דיבר איתם כך. אחד מהם צעק: "זה מה שאתה חושב"! "לא!" עניתי "זה מה שאמרו יעלון ותמרי ותקנו אותי אם אני טועה". איש יותר לא נכנס לדברי. כנראה סוף סוף, לאחר שנים ארוכות, ירד להם האסימון. "אבל, מה שמטריד אותי הוא שאת אותם דברים עצמם פרסמתי ב-55 ספרים ומאות מאמרים, ובגללם אתם החרמתם אותי. לכן גם אתם שותפים לאשמה, שלא לדבר על יעלון ותמרי. אילו היו הרמטכ"לים ושרי הביטחון קשובים לחשיבה חלופית, ניתן היה למנוע הרבה הרוגים והרבה כישלונות. כשיעלון היה רמטכ"ל פניתי אליו, שלחתי לו הצעות איך לשפר את מערכת ההדרכה והפקת הלקחים בצה"ל, והוא לא טרח להשיב לי. הבעיה, חברים, איננה קורס זה או מכון זה. הבעיה היסודית שבמדינת ישראל אין תרבות ביטחון של ממש. שום קורס ואפילו של תורת המערכה לא יקנה תובנות אסטרטגיות ואופרטיביות בחברה שבה אין תרבות ביטחון, שבה הקצינים הבכירים אינם מתעניינים בהבטים האינטלקטואליים של הביטחון ושבה האליטה האינטלקטואלית-אקדמית לא מתעניינת בפילוסופיה ביטחונית". זאת בגידת האינטלקטואלים, בה' הידיעה! כשסיימתי, נשמעו מחיאות כפיים סוערות. אכן משהו, לא גדול אמנם, השתנה בתרבות הביטחון. בדברי תשובתו אמר יעלון: "אני מסכים לחלוטין עם אורי מילשטיין בביקורתו על העדר הכשרה טקטית ואסטרטגית". תמרי אמר: "מילשטיין שאל מדוע הבנו את הליקויים בהכשרת צה"ל רק אחרי מלחמת לבנון השנייה. אני אכן לא הבנתי את הדברים כששרתי בצה"ל, אך מ-1994 אני אומר את אותם דברים." אז מדוע אני עדיין מוחרם?