זו היתה הפגנת השנאה היוקדת. זו היתה התכנסות המונית לאור היום וללא מורא במרחק כמה קילומטרים מאשקלון ומשדרות. זו היתה הפגנה שבה הדוברים כולם הבטיחו כי לעולם לא יכירו בישראל ויילחמו בה עד כלות, כלומר עד שתיכון מדינת פלשתין על חורבות ישראל.
זו היתה בהחלט הפגנת-כוח, משום שאיש ממאה אלף המתכנסים, על מנהיגיהם ודובריהם, לא חשש ולו לרגע, שמא יצוץ איזה מזל"ט ישראלי וישים קץ לכנס ההתלהמות האנטישמית הזה.
כי הבה נודה: הפלשתינים בעזה, החיים בסערה על חוט השערה ששמה הרצועה, כמעט במצור, כבני-ערובה בידי שליטיהם, בצפיפות איומה, בתנאים לא תנאים, בעוני ובאבטלה - מרגישים עצמם "על הסוס" בעימות עם המעצמה הישראלית העוטפת אותם ממזרח ומצפון. האווירה בקרב אירגוניהם היא של תאוות רצח, מלובה בזעם ובשיטנה לעם היהודי. אין הם נרתעים מכל חיסול ומכל פגיעה נקודתית ואחרת באנשיהם מן החמאס ובוודאי לא בעוברי-אורח "תמימים".
בינתיים הם אינם מתבכיינים, אינם נבהלים, אינם נשברים. להיפך: כל פגיעה משמיים רק מחשלת את רצונם להוסיף ולפגוע בישראל ובישראלים, רצון שכלל אינו מונע ממניעי נקמה גרידא.
אין הפלשתינים הקיצוניים זקוקים למיתקפת פתע ישראלית, למתים ולחורבות, כדי להצדיק את ירי הטילים והפצצות ללא הבחנה לעבר שטח ישראל. אין הם נצרכים לעוד הלווייה ולעוד קבר בצד שלהם, כדי לחמם את האווירה בדברי שיטנה קיצוניים נגד העם היהודי. הבעיה היא אצלנו, בצידנו, בהמשך חוסר ההבנה שלנו למניעים הפלשתינים הבסיסיים בטרור הלא-פוסק, מצד אחד, ובמגעים הדיפלומטיים העקרים, מצד שני.
בשני המקרים - אחת היא המטרה הפלשתינית והיא משותפת לקיצונים ולמתונים, לאש"ף ולפתח, לחמאס ולג'יהאד, לגדה ולרצועה: להביא לנסיגת ישראל לקווי 67, להחלישה אסטרטגית ומוראלית, ולהמשיך בלחץ הדו-ראשי, טרור-דיפלומטיה, כדי לקדם את החלום בהקיץ - הקץ למדינה היהודית.
עם כל עליבותו, הצד הפלשתיני, החשוף כל-כך לכאורה למכות קשות מידי צה"ל, עומד איתן ברוחו ודבק במטרה הלאומית האולטימטיבית שלו, יהיה מחיר השגתה אשר יהיה. לעומתו, הצד הישראלי מפגין מורך, חולשת-רוח ואובדן-עצות, כאילו לנו יש ממה לחשוש ומה להפסיד בעימות הזה מול האויב החמאסי-עזתי.
למגן או לא למגן? - זו השאלה שנדונה אצלנו באופן פאתטי אחרי שבע שנים של ירי בלתי פוסק לעבר שדרות, כרם-שלום, זיקים, נחל-עוז ואפילו אשקלון. שאלה שאינה במקומה, המצויה עתה בדיון ציבורי חסר תוחלת, שלבטח ייקטע בסופו של דבר - ולוואי שאתבדה - כאשר טיל תועה יכה קשות באוכלוסיה שלנו ויגבה באחת מספר כבד של קרבנות.
מי יעמוד אז מול זעקת השבר של תושבי מערב הנגב? מי בתל אביב או בירושלים ימשיך אז באדישותו הפושעת? מי יהין להוסיף ולשלם מס-שפתיים לביטחון האזרחים בדרום?
אז למה להמתין למספר חללים גבוה בקרב האזרחים, ח"ו, ולא לפעול עכשיו, לאחר שאלפי הטילים והפצמ"רים שנפלו עד כה בשטח ישראל, לפני ההינתקות ובעיקר לאחריה, הסבו לנו למרבה המזל מספר קטן יחסית של חללים ופצועים? וכי לא ברור שאם ח"ו יתרחש בסופו של דבר האסון הכבד, כל ויכוחי הסרק הנוכחיים יידומו מיידית?
האם אז צה"ל לא ייכנס בחמאס "באבי-אביו", גם במחיר בנים יקרים, לוחמינו, שישלמו בחייהם, וישים אחת ולתמיד קץ להתרברבות של מנהיגיו משולחי הרסן ומשלחי הפצצות?
דבר אחד ברור: אסור שהמצב הנוכחי ימשיך ויוביל לעבר האסון הכבד, הבלתי-נסבל. המסר צריך להיות חד-משמעי: תמו שבע השנים הרעות-רזות. לא עוד עצרות המוניות על חולות הרצועה ותחת שמי עזה, שנועדו להסית את ההמון הפלשתיני המורעב והמושפל נגד ישראל.
מנגד, אסור שיימשכו ברחובותינו מחזות מדכאים של בכי ונהי, של נפגעי הלם, פצועים, תושבים חסרי ישע - בעיקר בשדרות הרחוקה מן הלבבות בצפון.
למגן - כן, בהחלט. זה המינימום שהמדינה חייבת לאזרחיה, קרבנות המיתקפה הפלשתינית הלא-פוסקת וחסרת ההבחנה. אין בכך בושה. ישנו שם בסביבה אפילו קיבוץ שנושא את השם - מגן.
למגן - אבל לא כתחליף לפעולה הגדולה, שחייבת לצאת לדרך בהקדם, כדי לדרוס את משטר החמאס על "הפיות הגדולים" שלו, לשבור את העצמות לגורמי הטרור האיסלאמי, ולהביא לשבע שנים טובות יותר לנו - וגם לפלשתינים עצמם. פעולה שאולי תמנע אסון נורא, שבסופו של דבר עלול ליפול עלינו.
הגיעה אפוא השעה לפעול במלוא העוצמה. אין יותר למה להמתין - אלא רק לשעטות שרשראות הטנקים ולהסתערות הרגלים על מעוזי השיטנה ומצבורי הנפץ בעזה, להשמידם, לבל יוסיפו וישוגרו גם בימים הבאים טילי-רצח לעבר רחובות שדרות ושבילי זיקים.