באתר בנייה סמוך לבאר שבע כבר יצקו את יסודותיו של בית הסוהר הפרטי הראשון בישראל בבעלותו של המיליארדר לב לבייב. באותו יום ביולי 2007, באולם מספר שלוש של בית המשפט העליון, היה הרכב של תשעה שופטי בג"צ ובראשו הנשיאה דורית ביניש קרוב ככל הנראה יותר מאי פעם להכרעה בסוגייה ערכית מרתקת: גבולות ההפרטה. האם רשאית ממשלה להפקיד את הכוח לכלוא, להעניש ואף להמית - בידיו של בעל הון.
באולם הומה האדם הושלך הס כשהיועצת המשפטית של הכנסת נורית אלשטיין קמה ודרשה משופטי העליון לדחות את הדיון בעתירה, כיוון שיו"ר הכנסת דליה איציק מבקשת לקיים קודם יום עיון בכנסת בנושא ההפרטה.
יום עיון, אשר כמוהו מתנהלים עשרות תחת כל עץ רענן, אמור לדחות דיון מעמיק ומתמשך בבג"צ? רחש הקהל באולם. והאם ההפרטה החלה אתמול, שאיציק נזעקה דווקא בבוקרו של אותו יום להודיע כי הכנסת תייחד יום עיון לנושא? והאם עצם חקיקת החוק להפרטת הכלא אינה מהווה לכשעצמה דיון ציבורי שהסתיים?
גם השופטים הרימו גבה, אחד מהם העיר שזו בקשה הזויה. ”תרגיל השהיה מספר שתיים“, אמרה סטודנטית למשפטים שישבה בקהל ליד המרצה שלה. למה מספר שתיים? כי כמעט שנה תמימה קודם לכן באה אלשטיין בתביעה דומה לבג“צ, אז זה היה עדיין הרכב בראשות אהרן ברק, וטענה שטרם מוצה ”הדיון הציבורי“ שכן המחוקק טרם אמר את דברו. גם אז, באוגוסט 2006, ישבתי באולם, ועד שלא שמעתי את אלשטיין מציינת את שמי, לא העליתי בדעתי שאותו מחוקק שמייחסים לו משקל כה רב הוא אני עצמי, המשמשת בלי הסכמתי מכשיר להשהיית הדיון: הצעת חוק שהנחתי יחד עם חברי הכנסת דוב חנין ודוד אזולאי לביטול הפרטת בתי כלא חיכתה מוכנה, באפס סיכויים, אך בתקווה לשעת כושר. לא שיערנו לרגע שהצעתנו תהפוך למקל בגלגלי העתירה החשובה של חטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית ברמת גן. אז נענו השופטים לבקשת הדחיה, וגם אז היה ברור כשמש בצהרי היום מי המרוויח הישיר מההשהיה: לב לבייב, אשר בינתיים קובע עובדות בשטח.
אנחנו מצידנו מיהרנו לקדם את הצעת החוק, אשר נדחתה כצפוי הן בממשלה והן במליאה. תם ”הדיון הציבורי“ בכנסת. אלא שאז צץ אותו יום עיון מסתורי ובאתר הכנסת פורסמה הודעה על דבר קיומו, בלי תאריך. חצי שנה נוספת חלפה לה, בג“צ בסבלנות אפיינית בכל זאת מחכה, וכמוהו כמה גופים תמימים אשר שיגרו לכנסת ניירות עמדה מנומקים לקראת הדיון. יום העיון בנושא ההפרטה עודו מבושש לבוא, ובמקומו ספגנו מיו“ר הכנסת צעד חסר תקדים ומסוכן באותו עניין ממש, אבל מכוון בלתי צפוי: את תחילת ההפרטה של הכנסת עצמה.
בליל עשרים בינואר יתכנסו שמנה וסלתה סביב שולחנות ערוכים בקפידה ושופעי מטעמים, ויהנו זה מחברתו האנינה של זה. כולם יהיו לבושים בהידור, מלצרים יגישו להם את מנותיהם, ותזמורת קאמרטה ירושלים תנעים מנגינותיה. נשיא המדינה ינאם לפניהם וכך הם יהנו, ובצדק, מתחושת חשיבות עמוקה. זה יהיה מעמד פתיחה חגיגי לכינוס אליטיסטי וסגור של מכללה פרטית הממומנת בידי עשירי ישראל. לכינוס קוראים כנס הרצליה. אלא שלראשונה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית הוא יתקיים בירושלים, ועוד באולם אירועים מעניין במיוחד: משכן הכנסת. לא במלון חמישה כוכבים כתמיד אלא בבית שלכם. בבית שאתם בוחרים את נבחריו וגם נפרדים מהם לשלום כשאתם סבורים שאינם ראויים; בבית שאתם מממנים מהמיסים שאתם משלמים; בבית שאתם מוכנים לספוג ממנו גם עלבונות ומחדלים כי בסופו של יום הוא מייצג את כולכם ואתם תחליטו מי יהיו דייריו.
סכנה לדמוקרטיה הרבה מילים נאמרו על הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה הפרלמנטרית בשל העתקת הדיון הציבורי מן הכנסת אל כנסים פרטיים הממומנים בידי בעלי ממון. פוליטיקאים בכירים תרמו בעצמם, באופן נפסד, לתופעה הזאת כאשר ביכרו את הזירות הפרטיות והמיוחסות האלה על פני הכנסת כדי להעביר מסרים לאומה. אין אתגר גדול מזה ליו“ר כנסת: להחזיר את הדיונים המרכזיים אל בניין הכנסת, לעסוק בתכנים, לשתף את הציבור על כל רבדיו בדילמות שישפיעו על חייו. קיום כנס הרצליה בכנסת הוא הרמת ידיים מוחלטת, כניעה. הנפת דגל לבן. במקום להתמודד עם זילות מעמדה של הכנסת, נבחר הפתרון של הכנסת הזילות אל תוך הכנסת פנימה, בבחינת מיסוד הזילות. בואו, אנשי כנס הרצליה וארגנו לנו כאן דיונים, כי אנחנו, לכאורה, לא מסוגלים לעשות זאת. קצרה ידינו. הכנסת, גוף ממלכתי השייך לציבור כולו, פותחת את שעריה לפני מארגניו של כנס הרצליה ומתמזגת עמם במן לונה פארק ראוותני חסר תקדים: ששה מושבים, ארוחת צהריים, המוני אדם שהם לא אתם, ועוד סעודה באותו מושב פתיחה נוצץ שתואר כאן.
יו“ר השדולה בכנסת למאבק בשחיתות, ח“כ אריה אלדד, ניסה לפי תומו לקבוע לאותו יום ישיבה שגרתית של השדולה, וגילה שאין לו חדר לקיים את הישיבה. מצטערים אדוני, הכנסת כבר תפוסה. תפוסה בידי מכללה פרטית שאין שום זיקה פורמאלית בינה ובין המדינה, והיא הוקמה בכספיהם של שרי אריסון, רון לאודר, סמי עופר ואחרים. אליהם, אגב, אין לי צל של טענה בהקשר זה. וגם לא כלפי מי שרקח את האירוע יחד עם איציק, פרופ‘ אוריאל רייכמן. אל מי שהתבלבלה לרגע וסברה שהכנסת היא הסלון הפרטי שלה מופנה המאמר הזה, לבל ישוב וישנה הדבר. חובת ההסבר לציבור חלה על איציק ורק עליה, לא על אנשי כנס הרצליה שנחפזו להגיב בשמה, כאילו בנוסף לכל גם נשכרו כדוברים. הם אינם חלק מהויכוח. לא הם צריכים להשיב על השאלה מדוע ועל-פי אלו קריטריונים נבחרו הם, בני המזל, ולא אחרים לקיים בכנסת אירוע מסוג זה, בסדר גודל כזה, בסוג כזה של התמזגות והאחדת סמלים פרטיים וממלכתיים, ועוד כחלק מחגיגות שנות הששים למדינה. מדוע הם ולא אוניברסיטת בן-גוריון? מדוע כנס שמארגנת חבורה של בעלי ממון, ולא, לשם דוגמא, כנס של האגודה לזכויות האזרח, ”קו לעובד“, ”ידיד“, המועצה לשלום הילד, או כל גוף אשר בעצם קיומו מהווה פה לציבור הרחב אשר ממילא לא נהנה מנגישות אל הכנסת, נגישות אשר מארגני הכנס והמממנים שלהם נהנים ממנה כל העת?
”הציבור לא ישא בנטל הכספי של האירוע, כנס הרצליה מכסה את כל ההוצאות“. ההודעה הזאת היתה אמורה להיות צפירת הרגעה, אבל היא חמורה מכולן. ומה על מי שאינו יכול לשלם עבור שכירת המשכן? האם הכנסת היא אולם שמחות להשכרה למי שידו משגת? אולמי חתונות, גני אירועים ושטחי כנסים במלונות פאר יש הרבה; כנסת יש רק אחת. והיא לא למכירה. כך יש לקוות.