בעוד הליך ההפרטה בסקטור העירוני הולך וצובר תאוצה, ומינהל מקרקעי ישראל (ממ"י) מפעיל לחץ כבד, ואף טורח להציע מבצעים אטרקטיביים לחוכרים עירוניים הכוללים הנחות משמעותיות בדמי היוון, במגמה להקטין את החיכוך עם החוכרים והעברת המקרקעין לבעלותם נגד תשלום מיזערי, הרי שכלפי הסקטור ההתיישבותי - שעל תרומתו לבניית הארץ ולעיצוב גבולותיה אין חולק, מדיניות מועצת מקרקעי ישראל שונה ומפלה באופן קיצוני.
חמש שנים לאחר שניתן פסק הדין בעניין בג"צ הקרקעות (בג"צ הקשת המזרחית) אשר יצר את המונח "צדק חלוקתי" וביטל את כל ההחלטות שעמדו בתוקף בעניין שינוי יעוד במגזר החקלאי, מסתבר כי ממ"י בהשראה כביכול של פסק הדין שניתן בבג"צ, הביא את מועצת מקרקעי ישראל לקבל סדרת החלטות אשר פוגעות פגיעה אנושה בהתיישבות. הגם שמועצת מקרקעי ישראל אמורה להוות גוף ציבורי האמון על קביעת מדיניות הקרקעית של 93% מהקרקעות במדינת ישראל, מסתבר כי לא כך הם פני הדברים. המועצה אשר הפכה לגוף (חלש) הנשלט ע"י פקידי ממ"י, קיבלה החלטות הנוגעות לסקטור החקלאי בחופזה, ללא הפעלת שיקול דעת כמתחייב ואף ללא מתן זכות טיעון לעמדותיהם של אלה שההחלטות פוגעות בהם.
מטרת מאמר זה להציג בפני הקוראים מספר דוגמאות לדרך קבלתם של החלטות המועצה והאבסורד הטמון בהן. מניסיונם של הח"מ בנעשה בסקטור ההתיישבותי נדמה כי "שתיקת החקלאים" שבחרו עד לאחרונה לקבל בכניעה את ההחלטות, עומדת להסתיים, והניצנים הן העתירות המוגשות או הנמצאות "בקנה" כמעט נגד כל ההחלטות האחרונות שקיבלה מועצת מקרקעי ישראל.
החלטות 969 ו-1023
החלטה 969 שכותרתה "החלטה בדבר הפסקת חכירה בקרקע חקלאית שיעודה שונה למטרה אחרת", התקבלה ביום 5.08.2003. בהתאם להחלטה זו, כל עת שהמדינה תהיה זקוקה לצורך פרויקטים בעלי חשיבות ממלכתית לקרקעות חקלאיות לצרכי בנייה למגורים, תעשיה, מסחר, תיירות ונופש - תוקנה לה הזכות לעשות כן וזאת לאחר הודעה של 90 יום, שלאחריה יידרש החקלאי לפנות לאלתר את השטחים המיועדים לפינוי. כדי "לפשט" את הליכי הפיצוי נקבע פיצוי אחיד לדונם קרקע לפי שלושה סוגי הגידולים כדלקמן: מטע - 31,500 ש"ח. גידולי שלחין - 22,500 ש"ח. גידולי בעל - 13,500 ש"ח.
בהתיישבות ובקרב בעלי המקצוע בתחום המקרקעין התקבלה החלטה זו בתדהמה. לא עוד התחשבות בתנאי החוזה, מיקום המקרקעין, רמת ההכנסה השונה מגידול לגידול. אלא תשלום שרירותי שנקבע בהליך לא ברור כאשר הסכום משקף את הצד הנמוך ביותר, של תשלומי פיצויים שונים שניתנו בעבר.
כדי ל"דרבן" את החוכרים לוותר על אדמותיהם, נקבעו מספר תמריצים - המאפשרים פיצוי גבוה מהמצוין לעיל. במסגרת אחד התמריצים נקבע כי יינתן פיצוי נוסף בגין משך האחזקה בקרקע (וותק). זאת, כאמור בדברי ההסבר להחלטה מתוך "ההכרה בתרומתם ההיסטורית של הישובים החקלאיים והחקלאות משקף את ההכרה בתרומת ההתיישבות ושמירת הקרקע לארץ, ונותן ביטוי כספי למאמץ וההשקעה אשר השקיעו האגודות והחקלאים בשמירה על אדמות הארץ ועיבודן, כאשר השוני בתקופות האחיזה בקרקע משתקף באחוזים שינתנו".
ברם, "מילים יפות" אלו הסתברו כחסרי כל תוכן מעשי עת תורגם העיקרון לכסף, שכן מי שהופקד על קביעת סכומי "תמריץ הוותק", העריך כי התרומה ההיסטורית של ההתיישבות שהקימה את המדינה ערכה אינו עולה על כמה עשרות בודדות של שקלים בגין כל שנת החזקת דונם חקלאי. למגינת ליבם של גורמי ההתיישבות הסתבר כי תוספת הפיצוי בגין וותק אינה אלא בגדר "עצם" שנזרקה להתיישבות הותיקה בניסיון לקנות את שתיקתה, כאשר בפועל סכום הפיצוי הינו בגדר "לעג לרש".
וכאן המקום להעיר, כי רוב קרקעות ההתיישבות הן בבעלות הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) וקרקעות אלו, רובן נמצאות בסקטור ההתיישבותי. הקק"ל מצידה הצהירה על כך כי היא בוחנת את אפשרויות ניתוקה מהמינהל. ככל שכך יקרה, הרי שברור שיקיץ הקץ. מהלך כאמור של ניתוק קק"ל מממ"י, כאשר במקביל הקרקע העירונית מצויה בתהליך של הפרטה - יביא לכך שבידי המינהל יוותרו אדמות מדינה שברובן טרשים, הרים ויערות. להערכתנו, ממ"י מתוך חשש כי "כל הסוסים יברחו מהאורווה", עושה בעת האחרונה מאמץ לרצות את קק"ל ובמסגרת כך מנסה ככל יכולתו "להעמיק את הגבייה", כדי להוכיח את יעילות המינהל בניהול קרקעות הקק"ל.
עמותת אדמתי שקמה על-רקע פסק הדין בבג"צ הקרקעות, הגישה עתירה לבג"צ בניסיון לתקן את המעוות, ואכן כבר בדיון הראשון, הציע כב' הנשיא דאז ברק לפרקליטי ממ"י, להתחשב בתרומה הסגולית של ההתיישבות הוותיקה. אך מסתבר כי לא שופטי ישראל הם אלה שיכתיבו לפקידי ממ"י ומיצגיהם מפרקליטות המדינה, כיצד לנהוג.
ממ"י מסיבות השמורות עמו (ואולי הסיבה לכך נעוצה ברצונם לבטל את ההחלטה שהכירה לראשונה באופן רשמי בתרומה ההיסטורית של ההתיישבות שלא הייתה נוחה לממ"י), בחר למשוך את החלטת המועצה ולהעבירה לעיון מחדש בפני ועדה שהוקמה לצורך העניין, אשר הרכבה כמובן כולל את פקידי ממ"י ומשרד האוצר. נדמה כי דרך זו של "קבירת ההחלטה" באמצעות הקמת ועדה, אינה אלא דרך מקובלת אשר הפכה לנורמה בממ"י. ובעניין זה נציין כי שופטי בג"צ נתנו עד כה שלוש ארכות לממ"י כדי לגבש את עמדתו בנושא. ברם, זמנו של ממ"י בידיו ונראה כי גם הארכה האחרונה שניתנה ע"י שופטי בג"צ עד לחודש מרס 2008, לא יהיה בה די.
גזירה נוספת שנפלה על החקלאים, הינה ביטולה של החלטה 343 וקבלת החלטה חליפית הידועה כהחלטה מס' 1023 שכותרתה "הפסקת חכירה בקרקע חקלאית - כללים לקביעת פיצוי בעד קרקע חקלאית המוחזרת לחזקת מינהל מקרקעי ישראל". בהחלטה זו בקש ממ"י לצמצם שוב את היקף הפיצויים המוענקים לחקלאים ולהעמידם אך ורק בגין אובדן הכנסה בלבד ובגין השקעות במיתקנים שאושרו ע"י ממ"י, ושוב מדובר, בהחלטה חד-צדדית המתעלמת במפגיע מצרכי החקלאים ומעמידה את אלו כ"ווסלים" אשר נדרשים להסתלק מאדמתם נגד פיצוי סימלי.
רק ע"מ לסבר את האוזן נציין מספר עיוותים שיש בהחלטה זו; ההחלטה שוללת מן החוכר פיצוי בדרך של מתן קרקע חלופית דומה, כנהוג בחוזי החכירה של רוב ההתיישבות וכפי שנקבע בהחלטה 969 לעיל שבינתיים הוקפאה, הרכב ועדת הפיצויים שנקבע בהחלטה אינו אובייקטיבי ונוגד את חוזי קק"ל והחלטות המועצה, ההחלטה מגבילה את סמכות ועדת הפיצויים ואינה מאפשרת לה לדון בכל טיעוני החוכר שעשויים להשפיע על גובה הפיצוי, יתרה מכך ההחלטה מתעלמת מראשי הנזק הראויים לפיצוי בעת ביטול זכויות חכירה ובכלל זה מגמדת את הפיצוי בעד הזכויות בקרקע.
ואם לא די בכך מסתבר כי ההחלטה מטילה "קנס כספי" על חוכרים המבקשים לעמוד על זכויותיהם ולממש זכויות בסיסיות עפ"י דין (זכות ערעור על החלטת ועדת הערר, הגשת התנגדות וכיו"ב), שכן, ההחלטה קובעת כי תחילה תילקח אדמתו של החוכר, ורק לאחר מכן יורשה החוכר להגיש בקשה לפיצוי.
גם בעניין זה עומדת עמותת אדמתי להגיש בימים הקרובים עתירה לבג"צ ולתקוף את העיוותים אשר החלטה זו יצרה, ברם דעתנו הינה, כי אין להסתפק בכך ועל כל חוכר שאדמתו עומדת להיות מופקעת קרקע על-ידי ממ"י - להגיש התנגדויות, ולנסות לנקוט בהליכים שיביאו לעצירת ההליכים ככל שניתן. מכל מקום אל יתפלא ממ"י כי עת ידו קפוצה והפיצוי המוצע לחקלאים הוא זעום, לא ימצא חקלאי אשר יהיה מוכן ליתן ידו לפיתוח ושינוי יעוד הקרקע. במצב הנוכחי, עדיף לכל חקלאי להמשיך ולעבד את הקרקע אף אם העיבוד אינו מפרנסו, ולא לאפשר סיום חוזה החכירה נגד פיצוי המשול "לנזיד עדשים".
להערכתנו, שתי ההחלטות הנ"ל הינן גזירות שהציבור לא יעמוד בהן, ובג"צ, או המציאות יכתיבו את הצורך לאמץ החלטות חליפיות אשר יתקבלו על בסיס פקטורים כלכליים ושמאיים מקובלים, אשר יאפשרו פיתוח הקרקע החקלאית בהתאם ליעדים שהוצבו ע"י המדינה
החלטה 979
החלטה 979 כותרתה "קביעת הזכויות למגורים בחלקת המגורים בישובים חקלאיים שהם מושב עובדים, כפר שיתופי, מושב שיתופי, קיבוץ או אגודה חקלאית שיתופית" התקבלה ביום 27.03.2007.
החלטה 979 תחילתה בדיונים משותפים של צוות בינתנועתי (שלום שמחון, נחום איצקוביץ, בארי הולצמן ויונתן בשיא) עם נציגי ממ"י - שהגיעו להבנות וגיבשו הצעה משותפת. המשכה, בהקמת ועדת הבר. החלטה זו למעשה נועדה מלכתחילה להוות הטבה למגזר ההתיישבותי, ולאפשר לו בדומה לעיר להוון את זכויותיו בחלקות המגורים בהן מתגוררים חברי המושבים והקיבוצניקים מזה עשרות שנים.
אלא מה כמו כל החלטה אחרת העוסקת במגזר ההתיישבותי, גם החלטה זו מעוותת את המציאות ומטילה על המגזר ההתיישבותי גזירות שאינן קיימות במגזר העירוני המקביל. בדוח שגובש ע"י הוועדה הבין-משרדית שמונתה לצורך גיבוש המלצותיה בעניין הסדרת זכויות החקלאים בחלקת המגורים ושעל יסודו נתקבלה ההצעה צוין במפורש, כי "סבורה הוועדה כי על-מנת ליצור מדיניות אחידה, פשוטה יותר ליישום ושקופה יותר, יש לשאוף לכך שעל מקרקעי חלקות המגורים יחולו כללים הדומים, ככל הניתן, לאלה הנוהגים ביחס לקרקע עירונית המיועדת לבנייה נמוכה", מסתבר כי בעניין זה מלים לחוד ומעשים לחוד יישומה של ההחלטה נעשה באופן שונה מהכוונה המוצהרת - ההחלטה לוקה באפליה של המגזר החקלאי לעומת המגזר העירוני, תוך החלת כללים שונים לגמרי על המגזר החקלאי אשר נחותים לאין שיעור מאלה המקובלים במגזר העירוני, וזאת בין היתר, לעניין קביעת שיעור דמי החכירה המהוונים בגין חלקת המגורים.
ויודגש כי נשוא החלטה 979 הינו חלקת המגורים בלבד, ואין עניינה בחלקה החקלאית של הנחלה. במילים אחרות, בניגוד לרציונאל העומד מאחורי פסיקת כבוד הבג"צ בעניין בג"צ הקרקעות שדן בהחלטות שעסקו בשינוי ייעוד קרקע חקלאית, החלטה 979 אינה עוסקת כלל וכלל בשינוי ייעוד של קרקע חקלאית, אלא היא עוסקת בחלקת המגורים של חברי המושב והקיבוץ, קרי באותו "מוצר" שבו מחזיקים עוד מליוני אזרחים בישראל במגזר העירוני - נכס המגורים.
גם בעניין זה תנועת אדמתי מתכוונות להגיש בימים הקרובים עתירה לבג"צ ולהיאבק נגד מדיניות איפה ואיפה.
סקרנו מספר דוגמאות מיני רבות של החלטות מועצת מקרקעי ישראל אשר מתייחסות לסקטור החקלאי, באופן מפלה, ובלתי סביר, תוך התעלמות מוחלטת מתרומתו של סקטור זה בבנין הארץ, הגם שלעיתים נראה כי מדובר בתופעה מושרשת אשר קיים קושי לשנותה, אנו סבורים כי יש רק דרך אחת להתמודד עם רוע הגזירות- התמודדות משפטית נגד כל החלטה, עד אשר מדיניות פקידי ממ"י תשתנה.