כשאני מוחה במאמריי על תנאי המאסר והשחרורים המוקדמים הניתנים למתנחלים שהורשעו ברצח ערבים, אני יודע שאקבל מבול תלונות. רוב המתלוננים משתמשים בגימיק המשוואה המוסרית כדי למחוץ את טענותי: הערבים, אחרי הכל, הם חיות-פרא, רוצחי ילדים ואנסים סידרתיים. מי אני, אם כך, שאמחה על מה שיהודים טובים ממני, שבניגוד לי חיים בארץ, החליטו לעשות לתתי-האדם הללו?
ואכן, לאחר כל פיגוע מזכירים לנו שהתנ"ך מצווה עלינו למחות את בני עמלק מעל פני האדמה, ושהפלשתינים הם הגלגול המודרני של עמלק, אך השכל הישר דוחה גישה זו.
אני מניח שהפלשתיני הממוצע, בדיוק כמו הישראלי הממוצע, עסוק יותר בבעיות פרנסה ואיך לסגור את החודש מאשר בכמה ישראלים (או לחלופין, פלשתינים) הוא יהרוג היום. למרות זאת, רק אדם שטומן ראשו בחול יתעלם מהעובדה ששני הצדדים עוברים שטיפת-מוח מתמדת בידי פוליטיקאים, עיתונים וכוהני דת שגורמת להם להקצין ולראות את הצד השני כחיות-אדם, ואני אומר זאת בלשון המעטה. השכל הישר אומר שלו היה מתרחש נס והחוגים הקיצונים היו נעלמים בהרף עין משני המחנות, השלום (או לפחות נורמליזציה של היחסים) היה בהחלט בר-הישג.
כשאני מדבר על קיצונים ישראלים, אינני מתכוון לחיילי צה"ל המשרתים בשטחים ומשתמשים בשיטות השפלה הממאיסות את הכיבוש, ואת ישראל, על אלה החיים שם. רוב החיילים מגיעים לשירות בשטחים עם הרבה רצון טוב שנעלם לאחר זמן-מה, כשמדמנת הכיבוש הטובענית סופגת אותם לתוכה. הם עצמם, בדיוק כמו הפלשתינים בהם הם רודים, הינם קרבנות הסטאטוס-קוו. הדבר הגדול ביותר שניתן לאחל למגוייסי צה"ל חדשים הוא שלא יישלחו לשטחים, ובכך יצליחו לשמור על צלם-אנוש.
כשאני מדבר על קיצונים ישראלים אני מתכוון לאנשי ארץ ישראל השלמה, וביחוד למתנחלים. זן מוזר שבא לאוויר העולם באופוריה שלאחר מלחמת ששת-הימים, כשישראלים רבים – חילונים כדתיים, האמינו שהתרחש נס בסדר גודל תנכ"י. אנשים אלה משוכנעים שהם מגשימים את צווי התנ"ך בהתנחלות מעבר לקו הירוק, גם אם המעשה מתבטא בנישול פלאחים ערבים מאדמותיהם ובהנצחת מצב חצי-מלחמה בינינו לבין הפלשתינים. הם יודעים את התנ"ך בעל-פה, פרט לפסוקים העוסקים ביחס הוגן כלפי הזר (גר) היושב בתוכך.
באחריות להתנחלות ותוצאותיה נושאות כל ממשלות ישראל. אלה שחשבו שהם מיישבים את יש"ע בחלוצים מודרנים, משהו בסגנון העליה השנייה, מגלים עתה שידיהם מלאות בחרדים יוצאי-ברוקלין הנאמנים יותר לתורה מאשר למדינה. עלות האקספרימנט החברתי הזה נמדדת במיליארדי דולרים – סכומי עתק המוצאים הן על וילות מסובסדות, והן על הגנת המתנחלים מפני החברה העוינת בתוכה הם יושבים. סכומים המועברים למתנחלים מתקציבי קצבות זיקנה, שירותי רווחה ובתי-ספר.
על ההתרחשויות באחד ממעוזי המתנחלים, קריית-ארבע, ועל יחסי היושבים שם עם שכניהם, מדווחת העיתונות מדי שני וחמישי. את היחסים ניתן להגדיר כסיר מבעבע של שנאה הדדית, והתפרצויות מזדמנות של מעשי רצח ונקמות דם. אחד מסימני הלוואי הנפוצים של שנאה דתית או גזעית מתבטא בהשחתת רכוש על-ידי ריסוס כתובות נאצה – דבר שאנטישמים למיניהם אהבו לעשות לנו באירופה של לפני מלחמת העולם השניה. "אירגון השלום הנוצרי" (עמותה אמריקנית קווייקרית העוסקת בתיעוד מקרי שינאה אתנית ודתית) מתעד בצילומים את עבודות ה"אמנות" שהמתנחלים השאירו על בתי פלשתינים בחברון. עם ידידים כמו מתנחלים אלה, אין אנו זקוקים לאויבים.