מדי פעם צצה לה אישיות מהעולם וזורקת רעיון לקידום תהליך השלום במזרח התיכון. אישיות כצל מופיעה פעם ונעלמת פעמיים. ולאמיתו של דבר, שום דבר אינו מתקדם. אנאפוליס היא ההזדמנות האחרונה שזרק האיש ג'ורג' בוש, ופשוט נעלם ובמקום התקדמות קיבלנו פריצת הגבול של כלא רצועת עזה. פריצה שכולנו מברכים עליה, כי התחליף הוא טבח של מיליון וחצי בני אדם באכזריות של הרעבה איטית ללא כל רחמים, בדיוק כפי שאמר האיש אולמרט: בלי רחמים.
לכן אני וכל מי שהזיל דמעות על הרעבים ברואנדה שביבשה האפריקנית שמחים על הפריצה ונשמח גם לתרום קמח ואורז ושמן לאנשים שמרעיבה ישראל. כאדם איני יכול להרשות עבירה על חוקי האנושות. הרעבת בני אדם, רק בשל היותם ערבים פלשתיניים, שמוגדרים אצל אדון אולמרט, אויבי המדינה, סיבה שאינה מתקבלת על דעת האנושות ובוודאי לא על דעתם של כל אלה שערך חיי האדם הם אצלם הערך העליון ביקום.
האם בהרעבה של מיליון וחצי בני אדם, ניתן לגדוע את תופעת ירי הקסאמים? הרי אלה יחידות התנגדות שבוודאי הארגון שמפעילם הבטיח את קיומם ואספקתם במזון ובתחמושת ובכל מצרכיהם לתקופות ארוכות, במיוחד תחת מצור שהוכרז על-ידי ישראל. ובכן, הפגיעה היא באזרחים שאין להם כל השפעה על יורי הקסאמים. ומי שרואה שמרעיבים אותו ואת ילדיו ואת אמו ואת סבו וסבתו ומונעים מהתינוקות מזון ותרופות, האם יהפוך לידיד ישראל? כמובן התשובה היא שלילית. התשובה היא רגשי איבה, שנאה, ומוטיבציה יתרה לפרוץ את המצור. והמצור אכן נפרץ, כאשר הפורצים אינם יודעים האם יטבחו או יחצו את הגבול חיים. זו היתה הרפתקאה מסוכנת הדורשת תעוזה ומוטיבציה ונכונות למות בעד פריצת המצור. פריצה כזו היא מעין מעשה גבורה של בני אדם המקריבים את עצמם למען האחרים. למען פתח תקוה למיליון וחצי בני אדם הרעבים ללחם ומים.
הפתרון של הפסקת ירי הקסאמים, היה לשאת ולתת עם מפלגת חמאס, שהיא המפלגה הראשונה בגודלה. זו היא העובדה, אם לא בא לכם להפוך לרגע ליען ולהטמין את ראשיכם בחול כדי לא לראות את המציאות האמיתית. החמאס היה יכול לתת פתרון מדיני במשא-ומתן קשה ומפרך, ואפילו כואב. אך התוצאה תהיה הסכם רציני עם נציגי העם הפלשתיני האמיתיים ולא הבובות של קונדליזה רייס ואולמרט.
זו הטעות העיקרית של ישראל, שלא ניצלה הזדמנות כדי להכניס את מפלגת החמאס להתחייבות מדינית שתהפוך אותה לשותפה לתהליך השלום במזרח התיכון. בדיוק כפי שנהפך הפתח בראשותו של יאסר ערפאת מארגון טרור למפלגה פלשתינית שותפה לדו-שיח ותהליך הידברות ארוך טווח למען שלום יציב וקבוע.
הרעבת האזרחים הפלשתינים השואפים ליציבות במדינה שתגן עליהם ותפתח בפניהם דלתות התקווה והעתיד, אינה פתרון צודק ואינה פתרון שיכול לשרת את יציבותה של ישראל, וגם לא יגן על שדרות מטילי הקסאמים. בכלל, הרעבת עם שסובל גם מכיבוש הוא דבר שמצביע על אכזריות הישות הכובשת ועל הפרעה בתקינות המצפון האנושי של מקבלי ההחלטות בישות זו. ראו מצריים שלא משמח אותה המצב המתרחש על גבולותיה, אך תקינות המצפון האנושי של מקבלי ההחלטות בה, הנחו לאפשר לרעבים לקבל את המזון. זו דרישה בסיסית לקיום האדם, אחרת הוא ימות מרעב. זו אינה חידה, זו אינה חוכמה. פשוט בחירה הורגת: למות מרעב או לחיות. הבחירה של כל אדם נורמלי היא להאבק למען השרדות בחיים בכל מחיר. וזה בדיוק מה שקרה.
ישראל ממשיכה לטעות. כשאולמרט חושב שהתפתחה הזדמנות אסטרטגית בכך שיש שבר בין הפתח והחמאס, לטובת ישראל, הוא טועה ומטעה את העם בישראל. שבר זה יכול להעלם מיד, כיוון שהשבר הוא בין בודדים בהנהגה ולא ממש בעם. מרבית העם הפלשתיני אינו אוהב את הילדותיות שפועלים בה שני הפלגים הפלשתיניים, ןבמיוחד מחמוד עבאס, כשהוא נראה יושב וסועד עם אולמרט כמו בובה שלא מעניין אותה ממיליון וחצי רעבים פלשתיניים בעזה. כל מה שעושה הנהגת הפתח היום מפורש בעיני הפלשתינים כהופעת ליצנים. אין בזה אמת ולא יהיו תוצאות אמתיות להשכנת שלום ויציבות לשני העמים הפלשתיני והישראלי. הכתובת האמתית גם אם לא נאהב זאת: מפלגת החמאס, מפלגה שנבחרה ברוב קולות העם הפלשתיני.