אילו הטיימס הלונדוני, בתקופת הבליץ במלחמת העולם השנייה, היה מפרסם בעמודו הראשון תצלום של ילד בריטי פצוע מהפצצה של מטוסים גרמנים, ולצידו ילד גרמני שנפצע בדרזדן מפצצה בריטית, עורכי העיתון היו מואשמים בחבלה במאמץ המלחמתי של בריטניה, ובפגיעה במוראל הלאומי בעת מלחמה.
אולם בישראל, ידיעות אחרונות, העיתון הנפוץ ביותר במדינה, פרסם בעמודו הראשון את תמונתו של רמי טוויטו משדרות שנפצע עם אחיו אושר, שרגלו נקטעה והוא נאבק על הצלת רגלו השנייה, ולצידו באותו עמוד, מתפרסמת תמונתו של הילד מוחמד מעזה, שנפצע בשוגג מהפצצת חיל האוויר, והוא מאושפז בבית חולים ישראלי שרופאיו עושים כמיטב יכולתם כדי להצילו.
וידיעות אחרונות עושה את האנלוגיה האומללה הזו, כאילו הוא יוצא לאור באוסלו או בז'נבה. מוטב היה לעורכי העיתון, אילו בצד מאמציהם להגברת מכירת העיתון באמצעות כותרות שכאלה, היו רגישים גם לסבלם של האחים טוויטו ושל נפגעי טרור אחרים, שהשוואות נואלות שכאלה רק מגבירות את כאבם.
האנלוגיה בין הילדים הפצועים, תוך התעלמות מהסיבות לאסונם, יותר ממקוממת: בעוד שבעזה הפלשתינים בחרו בבחירות דמוקרטיות בחמאס המטיף לחיסולה של ישראל, הרי שאזרחי ישראל בחרו בממשלה המכירה בזכותם של הפלשתינים להקים מדינה משלהם לצידה של ישראל. וממשלת ישראל ממש יצאה מגדרה כדי לקדם את תהליך השלום, עקרה והחריבה את כל היישובים הישראלים ברצועת עזה, הפכה את תושביהם לפליטים בארצם, כשדוברי ממשלת העקירה מזהירים את הפלשתינים שאם ימשך הטרור אחרי הנסיגה "עזה תרעד!"
וארגוני הטרור שנוכחו שהאיומים אינם אלא איומי סרק - הגבירו את מטחי הקאסמים והפצ"מרים, הפוגעים באזרחים ישראלים ללא כל הבחנה, בעוד האמהות הפלשתיניות מלבות את תאוות הרצח, ומשתבחות בבניהן המתאבדים, הרוצחים אזרחים ישראלים חפים מפשע. העיתונאי, המתפקד כמשקיף או"ם, מראיין את סבתו של מוחמד, ורחמיו נכמרים עליה כשהיא אומרת: "זה לא בידיים שלנו, אנחנו אנשים רגילים, אנחנו לא יכולים לעשות דבר...", תוך שהיא מתעלמת מכך שהיא עצמה, או שקרוביה או ידידיה, הם האחראים לעלייתו של החמאס לשלטון.
אולם אי אפשר להתעלם מכך שיש בכל זאת מכנה משותף לסבלם של הילדים הפצועים, הנובע מאחריות הוריהם למצבם: אשמתם של הפלשתינים שבחרו בממשלת חמאס, ואשמתם של הישראלים שבחרו בממשלת אולמרט. בעוד הפלשתינים הביאו על עצמם את אסונם עוד מימי הנכבה ועד עצם היום הזה. לעומתם, אזרחי ישראל באדישותם, או בייאושם, או בשל האגוצנטריות שלהם (מחק את המיותר), בהסכמה שבשתיקה מאפשרים לממשלתם במשך שבע שנים, להפקיר בצורה נפשעת שכזאת, את ביטחונם של תושבי שדרות ועוטף עזה.