"חזון דוד" הוא שם של בית כנסת ארעי, עשוי בדים ודיקטים, שהקימו תושבים מקריית ארבע מול שער הקריה ליד הציר המוליך לחברון - לזכר מספר גדול של קורבנות שנרצחו בציר הזה. עוד סיבה היתה להקמת בית הכנסת, שבהיותו בתווך בין שתי שכונות יהודיות, הימצאותו שם הגבירה את ביטחון העוברים והשבים.
אין מחלוקת שבית הכנסת עומד על אדמה בבעלות ערבי מחמולת ג'עברי, ולגורמים היהודים אין, למיטב ידיעתי, תביעת זכות על המקום. השלטונות ניפחו את הכמעט-אוהל הזה לממדי "מאחז בלתי חוקי", עשרות פעמים הרסו אותו, וכל פעם הוא הוצב מחדש.
לבסוף, כמו בחומש, התעייפו והמקום זכה בכמה חודשי רגיעה. עד שקבוצה מבחוץ, הקוראת אלעצמה "אנרכיסטים", החלה להגיע בימי שישי להתנכל לבית הכנסת. ערבים מסרו לתושבים מקריית ארבע שהם פנו לבעל הקרקע הערבי וביקשו ממנו רשות להביא טרקטור ולהרוס את בית הכנסת, וזאת - בראש השנה.
העניין הובא בפני כמה שייחים בחברון, ובראשם ראש חמולת ג'עברי, והללו דחו את ההצעה השפלה הזאת מכל וכל. את אדמתנו אנחנו אומנם דורשים בחזרה, אמרו, אך לא ע"י מעשי אלימות שיביאו לשפיכות דמים.
לפני זמן מה הוזמנתי להשתתף באירוע מפתיע - מפגש בביתו של השייח ג'עברי בחברון עם נכבדים ערבים, ובתוכם רופא מפורסם וראש חמולה גדולה נוספת. במפגש הוגשו לשני השייחים שמנעו את הפרובוקציה תעודות הוקרה. נגד זה העניקו המארחים תשורה לאורחים היהודים, עם הבעת משאלה לחיות בשכנות טובה. בין האורחים היהודים היו צבי קצובר, ראש מועצת קריית ארבע, נועם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, בעז העצני וגם מח"ט חברון וקצינים אחרים.
נאומי המארחים הערבים היו בנימה של רצון לחיות בשכנות טובה. בזכרוני נשאר חרוט משפט אחד: בעינינו, כך אמר השייח, אתם אינכם "מתנחלים", כ"א בני העיר ותושבים, כמונו כמוכם. יש הרבה יהודים בישראל שאין לי סיכוי לשמוע מפיהם משפט כזה אי פעם.
במפגש נתבקשתי גם אני לדבר, בין היתר משום שאשתי ואני היינו מבאי ביתו של השייח מוחמד עלי ג'עברי הזקן, ראש עיריית חברון כאשר שוחררה חברון במלחמת יש"ע, ובמשך שנים היינו מיודדים עם משפחתו. נועם ארנון, שדיבר לפני, סיפר לנוכחים שכשהוא מתאר לשומעיו - תיירים, עיתונאים, נוער - את זוועות טבח תרפ"ט, הוא אינו שוכח להוסיף שבפוגרום הזה נמצאו גם ערבים שהצילו יהודים (אני מוסיף : ערבים רצחו בפרעות 63 יהודים וערבים אחרים הצילו 425, עפ"י רשימה שמית של ניצולים ומצילים המופיעה בספר חברון).
אני, בדברי, הזכרתי את 20 השנים הראשונות בחברון, מ-68' ועד לפרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-88', שבהם אכן יהודים וערבים חיו בהר חברון פחות או יותר בשכנות טובה. אומנם היה טרור ערבי והיו אבנים מדי פעם, אבל האוכלסיות חיו בסך-הכל - כמעט האחת בתוך השנייה: בעבודה, בעסקים, בשוק, בבנק וגם בשמחות. משפחתי הוזמנה לא פעם לחתונות, ובחתונת ילדיי היו תמיד גם מוזמנים ערבים.
סיפרתי להם על תמונה אחת שנחרטה בזכרוני. ביקרתי עם תייר במערת המכפלה ובאולם אברהם ושרה ראיתי צעיר חרדי שרוי בתפילתו ולידו אישה ערבייה, שקועה אף היא בתפילה. אמרתי לתייר: כך נראה אידיאל בהתגשמותו.
אלא, שכמובן היה זה רגע נדיר וחולף. הרבה רוחות רעות נשבו מאז, ומערת המכפלה ראתה מחזות אחרים, קשים מנשוא. ובכל זאת, למרות כל נחלי הדם והדמעות ששטפו אותנו מאז, לא שכחתי את התמונה ההיא, והמפגש המפתיע הזה, בלב המאפלייה של קסאמים וטרור, העלה אותה שוב לפני. הוספתי ואמרתי, שעכשיו השינאה שולטת: שינאת ערבים המחנכים ילדי גן למות ובלבד להמית יהודים, וגם שינאת יהודים את הערבים שהלכה והתגברה - והכל מאז שהביאו עלינו את השלום המזויף של אוסלו.
אמרתי עוד, שפתיחת דף חדש לאחר כל מה שקרה, אם היא אפשרית, הרי זה בתנאי שביחסים בין יהודים לערבים תשרור רק האמת: לא בחדרי חדרים יאמרו דבר אחד ובחוץ משהו אחר: סיפור אחד לתצרוכת חוץ וסיפור אחר לתצרוכת פנים, ואחד מן הסיפורים, אם לא שניהם - שקר.
ואם תיתכן בכלל חזרה למסלול אנושי של דו-קיום בין יהודים וערבים ביו"ש אחרי כל מה שקרה, טבעי שהיוזמה תצא מחברון, שם קבור הסבא המשותף. לקוראים שאולי אינם יודעים אוסיף, שמרבית התושבים הערבים בירושלים הם ממוצא חברוני. ירושלים, בית לחם וחברון הם למעשה גוש אחד, שלא ניתן להפרדה.
המפגש הזה הזכיר לי ימי עבר, שחשבתי שחלפו ולא ישובו לעולם. בשנים הראשונות לשוב היהודים לחברון היו לנו הרבה פעמים תאונות קשות בכבישים. כל הוותיקים יודעים לספר על עזרת הערבים בדרכים, שבדרך כלל גם סרבו לקחת כסף. אני זוכר דליקה בקריית ארבע וכבאיות מחברון שבאו לעזור, וכמובן גם להיפך. היינו מטיילים בסביבה, בכפרים, בביטחון מלא, והרבה פעמים הזמינו אותנו לקפה.
השבר הגדול הגיע עם האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987.
ידוע לי, שנכבדי דהיישה, מחנה הפליטים דרומית לבית לחם, אותו עברנו בדרכנו לחברון וממנו ספגנו הרבה אבנים - פנו למושל בית לחם בקייץ 1987 והזהירו, שהשביבה, תנועת הנוער של הפת"ח, מכינה מרד במחנה ומשתלטת על התושבים. הם ביקשו התערבות מהירה, לפני שיהיה מאוחר. איש לא רצה לשמוע.
בעל מפעל של מנפחי זכוכית סיפר לי מייד לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, שכאשר נדרש בפעם הראשונה לסגור את החנות במסגרת "שביתה", הוא סרב. בתגובה, שרפו לו את לוח הבקרה של החשמל. הלך למושל ושאל, האם בעתיד יגנו עליו. התשובה היתה שלילית. א"א להגן על כל אחד. מאותו יום ואילך, אמר האיש, סגרתי את המפעל מתי שהורו לי מארגני המהומות. בטלוויזיה הראו רחובות ערביים ביו"ש ובהם כל החנויות סגורות על מנעול, "שובתות", והמגיש הישראלי מתרשם - מתוך טיפשות או תמימות - מ"האחדות" שהופגנה כאן, הכל שובתים, אין פרץ ואין צווחה. לך ספר לו, איך הושגה האחדות הזאת.
אח"כ באו ימי אוסלו הארורים והשלטון, כולל מערכת החינוך ותקשורת ההמונים, נמסר לידי מארגני האינתיפאדה והטרוריסטים מתוניס, וכך היגענו עד הלום.
לקראת מסירת חברון לערפאת ע"י נתניהו, אשתי ואני חווינו את המעשה הבא. לפי בקשתם, פגשנו קבוצה קטנה של צעירים חברונים בשנות ה-30 לחייהם. ראש המדברים הציג לי תעודה של קצין בכוח 17, יחידת שומרי הראש של ערפאת, הידועה לשימצה. וזה מה שהוא אמר לנו: אנחנו היינו ממחוללי האנתיפאדה, והיא זו שהביאה את ערפאת מתוניס. עכשיו, שראינו איך נראה שלטונו בעזה ובשכם, אנחנו מתחרטים על מה שעשינו, מפני שהעריצות והשחיתות הם בלתי נסבלים. האיש הפציר בי לסדר לו פגישה עם מושל חברון, כדי לבקש שישראל לא תיסוג מחברון ולא תעביר את השלטון לידי ערפאת וכנופייתו. הבטחתי לעשות כמיטב יכולתי. התקשרתי עם המושל, ולתמהוני קיבלתי סירוב. למה? אין בזה כל חידוש, אמר לי המושל, כל היום יש אצלי משלחות, וכולן מבקשות אותו הדבר. שאלתי אם הוא מעביר את זה למעלה. איזו שאלה?, השיב לי.
בכל הדברים האלה לא באתי לומר שחברון הערבית היא עיר של ל"ו צדיקים, רחוק מזה. ובכ"ז, ההבל בין המצב בחברון לפני ואחרי אוסלו הוא כמו בין יום ללילה.
מיד אחרי תום המפגש בבית השייח הופצו כרוזים בחברון בגנותו ובגנות המפגש. השייך ואנשיו כונו "בוגדים" ולכך התלוו האיומים הרגילים. ומי הם בעלי הכרוז הזה? לא אחרים מאשר "גדודי חללי אל-אקצה", כלומר - הפת"ח, כלומר - הידיד והפרטנר של אהוד אולמרט, אבו מאזן!
אני יכול לתאר לעצמי שגם דעתה של קונדוליזה אינה נוחה ממיפגש כזה, שהרי הידברות של יהודים וערבים בחברון נוגדת את תפיסת אנאפוליס הבנויה על גירוש היהודים, בין היתר מחברון! מפגש של מתנחלים יהודים עם ערבים מקלקל את הקונצפציה שביסודה מונחת ההנחה, שליהודים אין מקום בעיר אבותיהם. השמאל אוהב לנגח את המתנחלים בשאלה הקנטרנית "הלנצח תאכל חרב"?, אך לאמיתו של דבר, הפילוסופיה הזאת, כפי שהיא מיושמת, למשל, ע"י השמאלנית הפנאטית שרת החוץ לבני, עונה על השאלה הזאת בחיוב: כן, לנצח תאכל החרב! - ולכן צריך לסלק את היהודים מן המקום.
מדהים, איך בשאלת השלום מסקנות השמאל הקיצוני והימין הקיצוני - זהות לחלוטין: שניהם שוללים כל סיכוי לחיי שכנות בין יהודים לערבים. רק המסקנות שונות: אלה "פותרים" את הבעייה ע"י גירוש יהודים, ואלה - ע"י גירוש ערבים.