קראתי רק את הפיסקה הראשונה מתוך דברי ההספד של עמוס עוז על אהרן אמיר בהארץ ולא יכולתי להמשיך. כי גם מי שקיבת נירוסטה קיבתו - מובטח לו שיקיא את בני מעיו על המסך והמקלדת.
אלוהים! האם אין גבול לאגו מאנייקיות?!
הנה מדבריו של עמוס עוז בהספידו את אהרן אמיר:
"כשהייתי חייל בן עשרים ושתיים שלחתי לו ביד רועדת סיפור. כעבור חמישה ימים קיבלתי ממנו גלויה ובה רק ארבע מלים: "יישר כוחך. הורדתי לדפוס". כעבור עוד סיפור או שניים נועזתי להופיע בוקר אחד במשרדי מערכת "קשת" ברחוב ביאליק, והנה מצאתי לפני ג'נטלמן נינוח... שאל אותי חמש או שש שאלות ענייניות שעליהן עניתי לו בקול רועד, בעודי יושב מולו על קצה הכיסא ואיני מעז להישען על מסעדו... כעבור השאלות והתשובות שאל אהרן אמיר: ומה הבאת לנו היום? והוסיף מילת שבח נדירה ויקרה מפז "אתה לא משאיר מלאכה מרובה מדי לעורך"... עד היום אני נוצר את המחמאה הזאת ומשתדל להותיר לעורכים מלאכה מועטה עד כמה שאני מסוגל".
עד כאן מתוך דברי ההספד של עמוס עוז.
מספרים על פוליטיקאי אחד שהוזמן פעם לריאיון אצל נשיא המדינה. בצאתו מהריאיון הכריז אותו פוליטיקאי כי לנשיא יש טביעת עין חדה במיוחד. שאלו אותו: "הכיצד?". השיב הפוליטיקאי: "מייד עם תחילת הריאיון, בשניות הראשונות ממש, הבחין הנשיא שאני איש פיקח...".
עמוס עוז הוא מין פוליטיקאי שכזה.
אבל אהרן אמיר הבריז לו. כי הוא לא בא ללווייה. הוא ציווה את גופתו למדע. אילו בא ללוויה - היינו נתקלים אז בכניסה לבית העלמין בעמוס עוז מציע נרות נשמה למכירה.
וגם על הקבר הפתוח היה אז עמוס עוז מספיד בעיניים רושפות: "ינעמו לך רגבי עפרך אהרן, ושתהיה לך מנוחה נכונה בכריכה קשה הוצאת כתר...".