יידוי אבנים כמשובת נעורים

הזורק אבן לעבר עובר אורח - זורק אותה על-מנת לפגוע באותו עובר אורח שאינו מוכר לו, מתוך הנחה, או אף תקווה, שהאבן תפגע ותהרוג. לכנות את זה כמשובת נעורים, כפי שכינו מעשים אלה כמה ממנהיגי היישובים הערביים שתושביהם עסקו בסוג זה של טרור, זה כמו לכנות רצח לאומני כמשחק ילדים, רק בגלל שהילדים הם העוסקים במלאכה [ברצח], ובקטגוריה זו - נכללים גם כל השאהידים. אלא שיש כאן הטעיה גסה: לא בילדים מדובר, אלא בבוגרים! במשטרת זכרון יעקב בוצעו מעצרים של חשודים ביידוי אבנים אל מכוניות פרטיות מהגשר הסמוך לג'סר זרקא ומפרדיס, ובמסגרת זו נעצרו 10 תושבים מהם שלושה בגירים! אמנם הנפגעים מהאבנים שהושלכו היו שלושה ערבים בני מיעוטים, אך אין להתייחס באירועים מסוג זה לתוצאה אלא לכוונה, והכוונה הייתה אחרת. יש להתייחס באירועי פעילות טרור לכוונה מהטעם שהכוונה של היום תהיה התוצאה של מחר, וסלחנות כלפי הכוונה תיצור ציפייה לסלחנות כלפי התוצאה. זאת ועוד, גם אם הטרור יכונה משחק ילדים או משובת נעורים, הוא נשאר טרור ומה שמשתנה עקב הגדרה זו - אינן פעולות הטרור, אלא סוג המשחקים הלגיטימיים של הילדים, המגובים על-ידי המנהיגים בין במישרין ובין על-ידי הגדרת הרצח והטרור תוך שימוש בביטויים חיוביים.

מדוע הם מיידים אבנים?

כי טרם יצרנו מצב בו הפעולה הזו עולה להם ביוקר. יצרנו מצב בו הפעולה הזו עולה להם ביוקר - על-פי אמות מידה המקובלות עלינו, שהן שונות בתכלית השינוי מאמות המידה המקובלות עליהם, ומכיוון שכך, יידוי האבנים ויתר ניסיונות הרצח ימשיכו ויתעצמו, ופה ושם גם יהיו הצלחות. הפתרון הצמחוני בו נקטה המשטרה, חסימת דרכים וביצוע בדיקות ביטחוניות, מצחיק אותם. אנו בסיכוני חיים, והם מתעכבים קצת במחסום... אז זה יימשך, אם זו הפעולה וזו התגובה... מכיוון שבכל זאת מדובר בנוער, או ליתר דיוק - גם בנוער, צריך להתייחס לכך בהתאם ולהזכיר כי הנוער בו מדובר אמור להתחנך בהתאם למתווה של משרד החינוך והתרבות, ולעמוד בכל הדרישות הדידקטיות של משרד זה. זו לא בחירה אלא חובה המעוגנת בחוקי מדינת ישראל שכל מה שחסר זה רק ליישם הלכה למעשה חוקים אלה. ובהגיעו לגיל 18, הנוער הזה צריך להתגייס לצה"ל או להיכלל במסלול אחר של תרומה למדינת ישראל במשך תקופת השירות הלאומי. חינוך טוב היה אמור להסביר להם כי מבחינה סטטיסטית [כפי שהוכח] יידוי אבנים עלול להחטיא את המטרה. מבחינה מוסרית, ראוי שהנושא יידון בשיעורי אזרחות. מבחינה קלינית, יידוי האבנים לעבר עובר אורח אלמוני או נוהג ברכב פלמוני יש בו מרכיב של אי-שפיות, בדומה לפסיכופט מסרטי האימה שאינו יודע מי יהיה קורבנו הבא וזה גם לא כל כך חשוב לו. ואילו אנו, הקורבנות בפוטנציה, ממש לא צריכים להמתין עד שהחינוך לנערים הללו יישא פרי ויחלחל אל לבם או מוחם, אם בכלל, אלא צריכים אנו לשאוף ליצירת מצב בו גם בטרם יבשלו פרות החינוך - לא יהיה כדאי להם ליידות אבנים, אולי כי בתיהם ייאטמו, אולי כי הם יגורשו, או ייכלאו, או דינם יוחמר.