מלחמת כיפורים השנייה

ניסיון לתת תשובה לשאלה זו הוא מאמר (אם לא ספר) בפני עצמו. ככלל-אצבע ניתן לומר שמה שצריך לעשות הוא פחות-או-יותר ההיפך ממה שאנו עושים כמעט בכל תחומי-חיינו העיקריים. אסייג עצמי הפעם לתחום הביטחוני ואומר שאסור לדחות את ההתמודדות עם האיום המתהווה סביב ישראל, בשני רבדיו: הרובד הקונוונציונאלי (הטרוריסטי) והרובד הלא קונוונציונאלי. מאחר ששני האיומים יחד יוצרים איום-קיומי, חייבים לשבור לפחות אחד מהם בטרם יבשילו השניים. אילו הייתי צריך לבחור, הייתי בוחר לטפל קודם-כל באיום הקונוונציונאלי-הקרוב. עדיין שמורה לישראל יכולת לטפל במרכיביו פחות-או-יותר אחד-אחד. החוליה החלשה היא החמאס, יש להתחיל בה. החוליה הבאה היא החיזבאללה, בטרם יפיל את הקלפים בלבנון וישתלט על המדינה בעצמו או יחד עם סוריה. החוליה השלישית היא איו"ש: שלבי הפעולה כאן חייבים להעמיד בפני הפלשתינים "מפת-דרכים" חדשה, שעיקרה החלפת הדיונים המדיניים בדיונים על יצירת אוטונומיה כשלב ביניים לפתרון-קבע. האוטונומיה תישלט אזרחית ע"י הרשות ותעסוק במשך עשור לפחות בארבעה תהליכים: א.) יישוב פליטים בישובי-קבע; ב.) פיתוח תשתיות כלכליות-תעשייתיות; ג.) הקמת והפעלת מנגנוני שלטון עצמי יעילים ונקיים משחיתות; ד.) הפסקת ההסתה והאלימות. בסוף התקופה ובהתבסס על הישגיה ועל המציאות שתתפתח באזור - יערך מו"מ אינטנסיבי במשך שנה להסדר מדיני בין ישראל, הפלשתינים וירדן, שיהווה גם סיום לסכסוך הלאומי (ה"גזר"). אם הרשות לא תשתף פעולה, תבצע ישראל תוכנית שיהיו בה המרכיבים הנ"ל בשיתוף עם ירדן, ללא הרשות ("המקל"). אם גם ירדן תסרב לשתף פעולה, תבצע ישראל תוכנית "חד-צדדית" (ללא הרשות), באותן מגמות ובשיתוף כוחות מקומיים במידת האפשר. לשם כך תצטרך לבודד את הרצועה (החמאסית) מאיו"ש בידוד מוחלט. לגורמים שלא ישתלבו, תוצע הגירה למדינות אחרות עם סיוע כספי ואחר. תוכנית חד-צדדית תכלול פיתוח מוגבל אבל רציף של התישבות יהודית אסטרטגית באיו"ש - באדמות-מדינה (ה"אלה").

ההבדל המהותי בין איומי העבר לאיומי ההווה, טמון בשינוי שחל בחוקי-המשחק האזוריים (והבינלאומיים) ביחס לעורף האזרחי. במלחמת-השחרור, ניסו המצרים והסורים לתקוף מהאויר את העורף הישראלי האזרחי מספר פעמים. לדידם היה זה המשכה "הטבעי" של מלחמת-העולם השנייה ושל ההפצצות האסטרטגיות על אזרחים שנערכו בה הן ע"י הגרמנים והן ע"י בעלות-הברית. תגובותיה של ישראל, שתקפה אז, ללא דיחוי, מן האוויר, את העורף הערבי, המחישה לקברניטי המלחמה הערבים דאז, שמדובר בחרב-פיפיות. הלקח נלמד והופנם. בהשראת בן-גוריון, שהבין היטב את רגישותו של הציבור הישראלי - מעשית ופסיכולוגית - לתקיפת העורף-האזרחי ולאפשרות של פגיעות קשות בו, הפכה הגנת העורף אחת הדרישות היסודיות ביותר שהעמידו ממשלות-ישראל לפני צה"ל וזרוע-האוויר שלו. הדרישה הקטגורית, מגובה באמצעים, הולידה יכולות-מרשימות. במלחמות מאוחרות יותר, הצליח ח"א למנוע תקיפת-העורף. במערכת-סיני, כאשר היה ספק בעניין יכולתו של ח"א לספק מענה זה, לנוכח צורך להסתייע בעיקר-כוחו לתמיכה בחילות-היבשה במסגרת של מלחמת-תנופה קצובה בזמן, דאגה ממשלת-ישראל ל"מטרייה-אוירית" צרפתית. בגישה טיבעית וסבירה זו, חל, במיוחד מאז האינתיפאדה השנייה, שינוי מהותי. ממשלות-ישראל בחולשת-דעתן ותגובותיהן לאלימות החריפה נגד אזרחים ובהשלמתן עמה בפועל, חזרו והפכו את העורף האזרחי ל"חזית-לגיטימית". הגדילה לעשות בכך ממשלת-אולמרט ב"מלחמת-לבנון השנייה" והיא ממשיכה בקו זה ביתר-שאת ע"י טיפולה הכושל בתקיפות החמאס על ישובי עוטף-עזה ומעבר לו כיום.

כל האיומים שתוארו לעיל וגם כאלה שלא תוארו, למעט התרחיש האחרון, עשויים להעמיד בפני ישראל קשיים צבאיים וקשיים אחרים לא פשוטים, אבל אינם איומים-קיומיים. מאידך, איום קיומי טמון במצב הפנימי המתפתח לכלל קריסה-חברתית והתפוררות פנימית, במקביל להבנותם של האיומים הצבאיים: מצד אחד, איומים צבאיים-כוחניים, שמופעלים בכל עת שנוח בכך לצד השני נגד העורף האזרחי בכל הגזרות; ומצד שני, חשיפת הציבור האזרחי בישראל יותר ויותר למציאות מתסכלת, שבה הממשלה אינה מסוגלת (או אינה חזקה מספיק...) לספק לו הגנה אפילו מול איום מוגבל. שתי התובנות הללו, כאשר תתחברנה במוחם של הרבים, עשויות ליצור משבר-אמון חמור ביותר בין המנהיגות-הפוליטית לבין הציבור הרחב, משבר שכבר התחיל. במציאות של איומים קשים, חוסן נפשי של הציבור ואמון מלא שלו במנהיגות-הלאומית, הם כורח-קיומי. כושר העמידה הלאומי מותנה בכך. עוד יותר חשוב הדבר במציאות של איומים קיומיים. בעשור האחרון, עשו ממשלות-ישראל כמעט כל דבר אפשרי בכדי לפגוע ולפגום בלכידות-החברתית במדינה. ברוב איוולת הגדילו את השסעים-החברתיים בהתמדה ו"נחישות", שאותם לא גילו באף תחום-פעילות אחר שלהן. כך היה והווה בתחום הכלכלי - פערים, עוני, גלובליזציה, הפרטות אי-צדק בחלוקת ההכנסה הלאומית ועוד; כך בתחום פוליטי - ימין ושמאל, מתנחלים ואחרים, יהודים ו"סתם" אזרחים דמוקרטיים ועוד; כך בתחום השסע הדתי - חילוניים, דתיים וחרדים; כך בתחום הלאומי - יהודים וערבים, כך בתחום האינטגרציה החברתית והאחריות ההדדית - עולים וותיקים, "שחורים" ו"לבנים" ועוד. כך גם בתחומים נוספים כחינוך, בריאות, איכות-חיים ועוד. החלשות הזיקה בין היחיד לחברה או בין קבוצות שונות לבין המדינה, מצביעה על התפוררות המטרות-המשותפות ברמה הלאומית, לטובת מטרות סקטוריאליות או פרטיות. לכידות חברתית משקפת אמון של היחיד במסגרות החברתיות, ככאלה שביכולתן וברצונן להעניק לו יתרונות בשאיפתו לשמור על הקיום (במובן הרחב של המילה), שאותם אין הוא יכול להשיג בכוחות-עצמו. כאשר נשבר אמון זה, מתרסקת החברה, כלומר: "... כל אחד עושה רק לביתו". ריסוק חברתי זה הוא מרשם הרסני לכוח-העמידה של החברה באתגרים שלפניה וטמונה בו סכנה-קיומית. איום זה הוא איום סמוי. הוא נחשף במלואו בשעת-מבחן ומהווה הפתעה-אסטרטגית. מלחמת לבנון השניה, היתה מיני-חשיפה של התופעה ומכאן חשיבות האזהרות שקבלנו בה. המשך התהליכים המרסקים, ייחשף במבחן קשה יותר בצורה חריפה יותר, בין אם במהלך המבחן, מיד לאחריו וכפועל-יוצא מתוצאותיו הבלתי-צפויות, או גם וגם. כזו היתה ה"טראומה" של מלחמת יום-הכיפורים ומכאן האנלוגיה שאני עושה ל"מלחמת יום-הכיפורים השניה",... שבדרך?!...

לרבים מאלה שחוו את מלחמת יום-הכיפורים, היה קשה להבין ולקבל את ההתרחשויות, את ההתפתחויות ואת התוצאות, לא רק בגלל האבידות והמשמעויות הפוליטיות, אלא גם בשל דרך-התנהלותם של האירועים, שיקולי המנהיגים, החלטות שהתקבלו ו"לא הובנו" או נראו "מוזרות" ועוד. תחושת-הבטן של רבים הייתה שלא כל האמת סופרה לעם וכי המנהיגות התנהלה "ככפוית-שד" ברבות מן ההחלטות המרכזיות שלה ובכלל זה, למשל, ההשלמה עם קידום הטילים לתעלה בסיום מלחמת-ההתשה, ההחלטה שלא להפעיל ח"א עוד לפני פרוץ-הקרבות, ההחלטה שלא לגייס מילואים מבעוד זמן, ההחלטה שלא לרסק את הארמיה המצרית השלישית המכותרת ועוד. החלטות אלה השפיעו על ניהול המערכה, על תוצאותיה, על מידת התלות שבאה בעקבותיה בארה"ב ואפילו על טיבו של הסכם השלום עם מצרים. "ריח של קנוניה ריחף באויר"... . לכל המהלכים "המפוקפקים" ניתנו הסברים, חלקם סבירים יותר וחלקם הגדול סבירים פחות. לטעמי, הרבה יותר משמץ של תכתיב אמריקני "הוביל באף" את החלטות המנהיגות הישראלית ובתכתיבים האמריקניים היה יותר משמץ של מקיאבליזם. העדויות שמסר על כך קיסינג'ר בהזדמוניות שונות, למשל, על צורך למתן את הניצחון הישראלי ובה-בעת גם את ההפסד המצרי, בכדי ליצור "מוכנות פסיכולוגית" אצל המצרים למהלכי-השלום של סאדאת ולוויתורים מרחיקי-לכת מצד ישראל, נראות מקיאווליסטיות אבל לא בלתי-סבירות בעליל. באותו הקשר קשה להשתחרר כיום מתחושה שמימשל בוש, לאחר ש"התיאש" מנחרצותה של ישראל במלחמת לבנון השניה ומן האפשרות שהרשות-הפלשתינית תגלה מנהיגות-לאומית, מכתיב כיום לממשלת-ישראל מהלכים פוליטיים מסוכנים ביותר, בעיקר מול אבו-מאזן ובעיקר אם האירנים והחמאס קוראים מהלכים אלה ב"עיניים פקוחות". מה הלאה?

הגישה המתוארת לעיל אינה תרשים מדויק (blue print) של התרחשויות כי אם מפה כללית (master plan). שינויים מקומיים, או קפיצות-מדרגה בתהליכים על ציר הזמן (משברים או פריצות-דרך), יכולים לשנות סדרי-מוקדם או מאוחר ביישום ובהוצאה לפועל של חלק מהמהלכים, רובם או כולם. מבחינת האינטרס הלאומי, חייבת ישראל להבליט את מכלול האיומים המתפתחים סביבה - ראשית, משום שכך נכון לעשות כלפי עצמנו, אבל כך נכון לעשות גם בכדי לחזק את עמדת-ישראל בדעת-הקהל במערב ולהכין את דעת-הקהל הישראלית לבאות. שנית, על ישראל להכין הצדקה עובדתית ומודעות פסיכולוגית לדרך-פעולה, שבה היא חייבת לנקוט בהקדם. דרך פעולה זו, נדרשת על-מנת להסיר מעליה את מעטפת האיומים, או לפחות למתן אותה מבעוד-זמן, ללא תג המחיר שהיא עלולה לשלם אם לא תשכיל לנהוג כך.

כל הסכם להפסקת-אש עם החמאס הוא הסדר זמני בערבון-מוגל. אם וכאשר יותנעו תהליכי-לחימה מול ישראל, לא יהיה ההסדר שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. מבחינה אסטרטגית, קיים סיכון חמור נוסף: רצונה של ישראל (או של חוגים מסויימים בישראל) להמנע כמעט בכל מחיר מקריאת מפת-האיומים הראלית, עלולה להוביל את ההנהגה הישראלית, ל"סבב נוסף" של הפתעה- אסטרטגית נוסח יום-הכיפורים: התעוררות למציאות בלתי-צפויה, בחוסר-מוכנות פסיכולוגית ומעשית. איום המלחמה הבאה נפרש על-פני חמש חזיתות פוטנציאליות, כשמרכז- הכובד אליו מכוונת ההערכות התוקפנית היא האוכלוסיה האזרחית של ישראל. איום שישי טמון באירן עצמה. האסטרטגיה האירנית מתוחכמת ומתוכננת לטווח-ארוך. אירן בונה עצמה בשיטתיות כמעצמה-אזורית. לשם כך היא מפתחת את יכולותיה הגרעיניות ולשם כך היא תומכת בארגונים, שבבוא הזמן יוכלו, אם יהיה בכך צורך לדעת אירן, להחליף את השלטון במדינות בהן הם ממוקמים או מתבססים עתה; כזהו, למשל, המצב בלבנון. אם יתרחשו חילופי שלטון לפני מהלך צבאי גדול, יהיה לחיזבאללה, לאורך זמן, חופש פעולה כמעט מלא בלבנון. ברית-צבאית שלו עם אירן כשליט המדינה, שלא תאחר לבוא, תאפשר לאירן להציב כוחות סדירים ולא-סדירים שלה על גבולנו הצפוני. אם לא יתרחש השינוי השלטוני בלבנון לפני מהלך צבאי גדול, סביר מאוד שיופעל במהלכו ויכביד על ההתמודדות הרב-חזיתית של ישראל עוד יותר. תרחיש אחר, שגם בו משרת המצב היטב את אירן, הוא שתימשך אזלת-היד של המערב והאו"ם בטיפול בהתגרענות האירנית וישראל תמצא עצמה לבדה מול האיום, כשהוא קונקרטי לחלוטין (צריך לקוות שלא תופתע גם כאן הפתעה אסטרטגית). אם תחליט לפעול נגד אירן כדי למנוע מצב זה מאוחר מדי, תתניע בפועל את כל מערך האיומים המתפתח סביבה, בתזמור אירני-סורי, ותעמוד מול שש חזיתות! מסונכרנות היטב. אם תעדיף לא לפעול, "ולבלוע את הגלולה המרה", תמצא עצמה בפני אירן גרעינית, שלרשותה "מערך תקיפה קונוונציונאלי" סביב גבולותיה של ישראל, נשען על איום-הרתעתי, גרעיני, אירני. בסיטואציה כזו ורק בה, טמון איום-צבאי-קיומי-ממשי על ישראל. האסטרטגיה האירנית מביאה לה הישגים נאים לפי כל אחד משני התרחישים הנ"ל.

במהלכים הסברתיים מתוחכמים קיבעו הערבים ותנועות הטרור של האיסלאם הרדיקלי את הלגיטימיות של שינוי אסטרטגי זה בתודעה העולמית, במיוחד בתודעת המערב-הדמוקרטי, שהוא בסיס התמיכה הפוליטית-כלכלית-אסטרטגית של ישראל. תוך ניצול חוגים מבית, שמזה שני-עשורים מתנהלים כגייס-חמישי לכל דבר ועניין, תוך ניצול התפתחותם של רעיונות פוסט-מודרניים הזויים בדמוקרטיות-המערביות, בנו הערבים "תודעה א-סימטרית" שהפכה את ישראל מקורבן לתוקף, ממתגונן נגד אלימות ליוזם אלימות, ממי ששרד טרואמת-שואה למי שבעצמו "אחראי" ל"שואה" שלא היתה בעם שלא היה קיים. "רצח-אופי" לאומי זה, שואב תעצומות ממקורות רבים ושונים, ובכללם: "עייפות" אירופית מאחריות לשואת מלחמת-העולם השניה, "עייפות" מערבית ממאבקי-כוח ושינויים מנטליים שנובעים מנוחיות כלכלית יחסית, אנטישמיות פשוטה והנחות מוטעות שמה שהיה נכון אולי במאבק בין-גושי של מעצמות-על: מאזן-אימה (גרעיני) - אינו בהכרח נכון במאבקים מקומיים ואזוריים. במאבקים מקומיים ואזוריים נוטלים חלק מדינות, קבוצות-אתניות, אינטרסים-כלכליים ואידאולוגיות. לכל אלה מכנה-משותף אחד: הם אינם יכולים לנהוג כמעצמות - אין להם כוח ואין להם משאבים לכך. את מקום הכוח והמשאבים המעצמתיים, מחליפה ברבדי הישויות הפוליטיות המשתתפות במאבקי-הכוח המודרניים, אסטרטגיית-לחימה תואמת לאפשרויותיהם - כוח-אדם "זול" ו"בלתי-נחשב" ועימות בלתי-ישיר; אסטרטגית גישה-עקיפה באיצטלה "מודרנית". שינויים אלה מזינים את הטרור העולמי של הדור האחרון, את הטרור הפלשתיני-איסלאמיסטי נגד המערב ונגד ישראל ואת מערך הלחימה שבונים כיום אויבי ישראל סביב גבולותיה. ההערכות סביב גבולות-ישראל מכוונת לענות על מספר צרכים: א. להמשיך ולהשתמש בפלשתינים כ"בשר-תותחים" במאבק הערבי והאיסלאמי נגד ישראל (והמערב... שלדידם ישראל היא שליחתו-חזיתו....). ב. לקרב את המאבק לגבולות ישראל, במיוחד למרכזי האוכלוסיה האזרחית שלה, בכדי להתגבר על מגבלות טכניות שיש אינהרנטית לכוחות לא-סדירים בהפעלת עוצמות אויריות וימיות - אש-מרחוק ותמרון אפקטיבי רחב-מוטה - "אופקי" ו"אנכי". ג. לקשור את המאבק לשינויים הפסיכולוגיים על מהות המאבק היהודי-ערבי בשאלת ארץ-ישראל ולהמשיך בניצול הישגי ההסברה הערבית בתודעת המערב. תנאי לניצול כזה הוא שימור המודעות-השיקרית כאילו מדובר במאבק העם-הפלשתיני על זכותו להגדרה-עצמית ולמדינה, לצידה של ישראל ולא במקומה. ד. לנצל את הלגיטימציה לתקיפת העורף האזרחי בישראל, להגברת אפקט ההרג וההרס של מערך הלחימה ההולך ומוקם מולה. התפתחות פריסת האיומים כיום; ממדיה הפיסיים המצומצמים של ישראל, יוצרים תמריץ ברור לגישה זו. אלפי טילי ק"ק אינם יכולים להכריע מלחמה, אבל מאות-אלפי רקטות פגזים ואש נק"ל, כשהם ממוטרים לעבר אוכלוסיה אזרחית לאורך כל גבולותיה של המדינה, יחשפו בה לפגיעה בסבירות גבוהה, כמעט כל אזרח. אם נוסיף לכך את אפשרויות התנועה של כוחות לא סדירים, כאשר הם נעים ומסתתרים חליפות בשטחים "ידידותיים" מאוכלסים, כמעט עד לנקודות המגע ואת העובדה שעליהם לעבור מרחקים קצרים יחסית, שאת רובם ניתן לעבור תוך לילה אחד או פחות מכך - מקבל האיום ממדים אחרים לגמרי. זהו התחליף הקרוב ביותר למלחמה לא קונוונציונאלית שגורמים לא-מדינתיים יכולים לייצר, להערכתם ולהערכת שולחיהם, מבלי להסתכן בתגובה לא קונוונציונאלית ישראלית מובנת מאליה. המלחמות הגדולות של ישראל, שהעמידו בפניה איומים קשים- קיומיים וכמעט-קיומיים- נקשרו תמיד לאורך יותר מגבול אחד, דהיינו: יותר מחזית אחת בו-בזמן. הפסיביות הישראלית מול ה"סובלנות" המצרית כלפי החמאס בעזה והערכויות אל-קאעידה בסיני, הופכות אזורים אלה לחזית פוטנציאלית, חרף העובדה שבין ישראל למצרים שורר "שלום". אם נסקור את המציאות המתהווה כיום לאורך גבולותיה של ישראל, תתקבל התמונה הכללית הבאה: בצפון - הערכות חיזבאללאית, בתמיכה סורית, בצרוף הערכות סורית סדירה ובלתי-סדירה. שתי ההערכויות נתמכות ע"י אירן ובחלקן אפילו מפוקדות על-ידה. את מהות האיום הנשקף מההערכות החיזבללאית, ראינו בחלקו במלחמת לבנון השניה. לפי כל הידיעות והנתונים המתפרסמים בתקשורת, חיזבאללה התחזק מאוד ביכולותיו הרקטיות וטרם חזינו במכלול יכולותיו הקרקעיות. בצפון-מזרח