למרבה הפלא מעניק החוק בישראל כוח-יתר לרשויות המקומיות, שאינו מעוגן במדינות נאורות ומתוקנות. באלה מופקד הכוח הזה בידיו של משרד הפנים בלבד.
זו, מן הסתם, גם הסיבה לכך שהרשויות המקומיות אצלנו מרשות לעצמן לעשות בתוכן כבשלהן, בתוקף התקנות. הכל, כמובן, ללא אימתו של החוק שיגביל אותן. התוצאה המתבקשת מובנת מאליה: הן עלולות לנצל את המצב לרעה, על גבם של אזרחיהן, בעוד משרד הפנים ניצב מן הצד, חסר-אונים.
קחו, למשל, את כיכרות העיר, הצצות, בזו אחר זו, כפטריות לאחר הגשם, כמעט בכל פינת רחוב. הקמתן בצמתי-חובות סואנים מוצדקת כשלעצמה ונועדה למנוע בהן תאוצת-יתר של מכוניות, כמו גם להפחית תאונות אפשריות. אלא שבמרבית המקרים אין הכיכרות מוקמות בצמתים, אלא בפינות-רחוב שאין כהן כלל תנועה סואנת.
זאת ועוד: מאחורי הקמתן של הכיכרות שולטת, לא פחות ולא יותר, השחיתות בהתגלמותה, כשהמדובר בדרך כלל בקבלן מועדף על-ידי העיריה, שגורף לכיסו סכומים נכבדים, על-חשבונו של משלם המיסים כמובן.
מלאכת רמייה מדיניות מושחתת זו, נוסח ה"מאפיה", בולטת גם בהתקשרותן של רשויות מקומיות עם קבלני-כבישים שאינם מהימנים בעבודתם. הן נותנות להם אור ירוק לביצוע עבודות-חפירה, להנחת צינורות-ביוב למשל. העבודות מבוצעות, לא אחת, כלאחר יד, ללא כל פיקוח הולם. עדות לכך מצאנו, למשל, בשבוע האחרון בהרצליה, כאשר קבלן מסוים אמור היה לחפור ביוב באחד מרחובות העיר, כתחליף לבורות הספיגה הישנים.
הצרה היא שהקבלן עשה מלאכתו רמייה: אנשיו פגעו, תוך כדי עבודתם, ברשלנות מופגנת, בכבל הראשי של רשת הטלפונים וכתוצאה מכך ניתקו קווי הטלפון של מאות תושבים. אנשי "בזק", שהוזעקו למקום התקלה, עמלו במשך יומיים תמימים כדי להשיב את המצב לקדמותו, אבל גם למחרת התיקון חזר המפגע על עצמו, כאשר קבלן הביוב חזר ופגע בכבל הראשי. הפעם היתה התקלה חמורה שבעתיים וכאלף מנויים נותרו מנותקים, במשך יומיים נוספים. הנהלת "בזק", שניסתה לערב את המשטרה בעניין, הושבה ריקם, ולא נותר לה אלא להגיש תביעה משפטית נגד הקבלן.
אותה רשלנות אמורה גם בקבלני-בניין, הזוכים לא אחת מן ההפקר העירוני בהקמת בתים, שתשתיתם אינה עונה על התקן הדרוש. הפיקוח העירוני פשוט עוצם עיניים ונותן לקבלנים המתרשלים יד חופשית במלאכתם.
חלמאות עירונית ישראל היא אחת המדינות המעטות שבהן חוגגת החלמאות העירונית. במקום שתהיה אחידות ארצית של תקנות, עושה כל רשות מקומית כבתוך שלה וקובעת את תקנותיה הנפרדות. כך, למשל, בעיר גדולה כמו תל אביב, אסור להציב במרפסת הבית פרגולה, ללא אישור העיריה וללא תשלום עבור ה"אתנן". בהרצליה, לעומת זאת, אין כלל צורך באישור כזה והרשות נתונה לכל דיכפין. לעומת זאת מעניקה תל אביב תווי-חנייה לתושביה, המזכים אותם בהנחה של 50 אחוז כאשר הם מבקשים להחנות את רכבם בחניונים העירוניים. עיריית הרצליה, לעומתה, אינה מקנה לתושביה את הזכות הזו.
אבל, הנורא מכל נעוץ בהחלטתה השרירותית של רשות מקומית לערוך רוויזיה באישורו של שטח הדירה, שנים רבות לאחר רכישתה. זה קורה כאשר יום בהיר אחד מחליטה העיריה, כי השטח שאושר על-ידיה בעבר שוב אינו תקף, משום שאז פשוט לא הובא בחשבון שטח המרתף או המרפסת. זהו תרגיל מקובל של רשויות רבות, המבקשות להגדיל בכך את תשלומי הארנונה. בעקבות פנייתם של דיירים לערכאות המשפטיות, קבעו אלה תקדים, שלפיו אין לרשויות סמכות לקבוע קריטריונים חדשים לשטח הבית מעבר לאלה שהיו קודם לכן ושאושרו על-ידיהן בעבר, עם רכישת הבית. הצרה היא שלא תמיד ערים הדיירים לזכות הזאת. או אז הם נופלים במלכודת שטומנת להם העיריה התאוותנית, משלימים עם רוע הגזירה ו...משלמים מה שאינם צריכים בכלל לשלם.
בריאות הדיירים ומי לא שמע על דוחות החנייה העירוניים, שכבר פג תוקפם מזמן, אבל שאינם מונעים מן העיריה לדרוש את גבייתם? וחמור מכך המצב כאשר העיריה מתעלמת מבריאותם התקינה של תושביה. הדברים אמורים כאשר רשויות מקומיות קובעות התיישנות על הקמתם של מבנים לא-חוקיים, כמו גגות-אזבסט, או מיתקנים העלולים לסכן את שלום הדיירים. אם חלפו, למשל, חמש שנים מיום הקמתו של מבנה בלתי-חוקי כזה ואיש לא עירער על הקמתו, הוא הופך פתאום לחוקי מבחינת העיריה. בריאות הציבור פשוט חדלה אז לעניין את הרשות המקומית והדייר המסכן, שנאלץ להשלים עם רוע הגזירה, עלול, בסופו של דבר, לשלם על כך בחייו.