על-פי החוק ישנן שתי אפשרויות להעברת העיזבון: האחד, כאשר בפטירתו של האדם, עזבונו וכל נכסיו מתחלקים בהתאם לדיני הירושה התשכ"ה - 1965. או על-פי צוואתו מחיים, שאז הנכסים יתחלקו לפי הוראות המצווה, ויחולו עליו דיני צוואה על כל המשתמע.
הזכות לצוות הינו זכות בסיסית המוקנית לכל איש או אישה. זכות זאת הוכרה כזכות קניין חוקתית מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הקובע בסעיף 3 לחוק, זכות יסוד של שמירה על הקניין, שמשמעותה הינה: "אין פוגעים בקניינו של אדם".
לא בכדי רבים הם המשתמשים בדרך של צוואה מחיים להבטחת עיזבונם לאחר מותם. בדרך זו חוסכים הם הרבה עוגמת נפש מיותרת, זמן יקר, שלימות המשפחה, ולעיתים רבות גם בזבוז ממון רב ליורשים בדיונים בבתי המשפט.
דוגמאות רבות קיימות בפועל, בהם מחליט האדם "בדרך המלך" לערוך צוואה. הרי כמה מהם: במקרה ואין הוא מעוניין לחלוק את העיזבון לפי חוק הירושה (למשל: אם הוא רוצה להוריש ליורש פוטנציאלי אחד, יותר מאשר לחברו היורש - הרבה מעבר למה שמקנה לו חוק הירושה). או במקרה של סכסוך עם היורש הפוטנציאלי - שאין הוא מעוניין להוריש לו. או במידה ונמצא הוא בהליכי גירושין, או במידה והוא נשוי בשנית, והוא מעוניין כי אשתו הראשונה תירש אותו (ושלא יחולו עליו דיני הירושה שלפיה אשתו השנייה [בפועל] תירש אותו).
מקרה נוסף: במקרה שחי עם ידועה בציבור והוא מעוניין להבטיח את זכויותיהם של ילדיו או קרוביו האחרים. או במידה והוא מעוניין להוריש באחוזים שונים לכל אחד מן היורשים (לא באופן שוויוני ע"פ חוק הירושה). כך גם במידה ואין למוריש קרובים, שאז, מבלי עריכת צוואה - המדינה יורשת את העיזבון. זכותו בכל אלו המקרים לפעול ולצוות כפי רצונו החופשי, כאשר המצווה מוריש את נכסיו למי שלבו חפץ, הוא מגדיר בצוואתו מה רצונו שיעשה בנכסיו.
למשל: אדם שיש לו נכסים רבים ולא ערך צוואה בחייו, הרי לאחר מותו לכל יורש יש לו הזכות בכל חלק מהנכסים. כך, שבמקרה שכזה - מי ייקח מה נתון להסכמת היורשים. זה מתכון בטוח לסכסוכים ומוקשים. אך במידה ונערכה צוואה, הרי שהמוריש בצוואתו הוא הקובע, למי יינתן וכמה. זכותו לתת לאחד מן היורשים נתח גדול יותר מאשר היה מגיע לו בדרך ירושה, וכן יכול לנשל את מי שברצונו - מבלי שיהיה לו ולו משהו מהנכסים שלו.
כך גם במקרים מיוחדים במיוחד. כגון: לבעל שלא חי עם אשתו, אך גם לא גירשה כדין. עדיף שיעשה צוואה כדי שיהיה ברור למי בדעתו להוריש את נכסיו. כמו כן, ידועים בציבור - במקרה ואחד מבני הזוג נשוי ואינו מעוניין להוריש את נכסיו לבת זוגו (החוקי) - הרי שבלי עריכת צוואה מסודרת, הדבר לא יהיה פשוט כלל וניתן יהיה להיכנס למערבולות של פלפולים משפטיים, לסחבת, לעגמת נפש ואיבוד זמן יקר.
בפועל, קיימות ארבע סוגי צוואות. א. לפי סעיף 19 לחוק יכול המצווה לכתוב בכתב ידו את דבר צוואתו. בהדגש תאריך כתיבת הצוואה וחתימת המצווה. אין צורך בעדים במקרה זה. ב. צוואה בעדים לפי סע' 20 לחוק. זוהי למעשה צוואה בפני עורך דין ושני עדים. ג. צוואה בפני הרשות (שופט, רשם בית המשפט, רשם ירושה לפי סע' 22 לחוק. ד. צוואה של שכיב מרע (לפני מותו של המצווה) - צוואה בעל פה , לפי סעי' 23 לחוק.
למרות שהחוק כאמור מאפשר לפעול באחת מארבע האפשרויות שהועלו לעיל, יש לזכור כי לאור פסק דין "אפרופים" - פסק דין ששנינה את פני מערכת המשפט בישראל זה שני עשורים, האומר לענייננו, כי לשון הצוואה תתפרש בהתאם ובנסיבות ה"פרשנות התכליתית" - ישנן חשיבות ואחראיות רבה לעורך הצוואה לעשותה באופן שיוכל להתמודד עם בעיות פרשניות אשר יכולות לצוץ בבוא העת.
לשם כך, ולאור הגישה בבתי המשפט (גם בבתי משפט לענייני משפחה) לפעול לפי הלכת "אפרופים", ראוי לעמוד היטב על המשמר, בבואנו לערוך צוואה, ולעשותה בפני עורך דין הבקי בתחום, זה שיכול לצפות מצבים שונים שלא היו עולים במחשבתנו ולדלג על בעיות ומוקשים אשר עלולים לצוץ בפרשנות הצוואה, ועם כל הוואריאציות והאפשרויות השונות היכולות לצוץ בבוא היום. הפרשנויות היכולות לצוץ כתוצאה מטקסט הנערך בצוואה. כך, שלעורך הדין משקל מכריע בעריכת הצוואה.
בתקופה שבין עשיית הצוואה ועד לפטירת המוריש - שלב הביניים - ישנו למוריש חופש פעולה מלא לשנות את צוואתו, כולה או חלקה, לבטלה, להחסיר או להוסיף בה, או בכלל לערוך צוואה חדשה - חלופית או משלימה. גם בשלב זה של "רענון הצוואה", ישנו תפקיד מכריע לעורך דין, עורך הצוואה.