החלטתו של מני מזוז שלא לערער על פסיקת בית המשפט לעניינים מקומיים בעניין החמץ לא מפתיעה. הנה עוד זירה שבה השפה המשפטית משתלטת על חיינו. על פניו, היועץ המשפטי צודק. יש חוק, יש פסיקה של בית משפט המפרשת את החוק על-פי כללי הצדק והמוסר, יהיו שרירותיים שיהיו.
אל לנו להלין על מערכת המשפט. היא ממלאת את תפקידה ביעילות לעתים. אנחנו אשמים. אנחנו אשמים בכך שאנו מביאים כל עניין לפתחה של המערכת המשפטית משל היינו ילדים בגן המבקשים שהגננת תפריד ביניהם.
כאשר אנחנו מסירים מעל עצמנו לקבוע את גורלנו, כאשר אנחנו מתכתשים מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות של ההתכתשות שלנו, כאשר אנחנו לא מסוגלים לראות את התמונה הגדולה ומסתפקים בסיפוקים מיידיים, אנחנו מגלים לפתע כי אין לנו שליטה. אין לנו שליטה על הזהות שלנו, אין שליטה על הפרהסיה שלנו, אין שליטה אפילו על האוכל שלנו.
שס, החרדים וגם הציונים הדתיים צריכים לאכול את הכיפה שלהם כי הם המיטו על עצמם את הקלון הזה. אלמלא החקיקה הדתית והניסיון לכפות סדרי עולם בצורה מתנשאת וכוחנית, עלינו החילוניים, לא היתה נולדת העתירה, לא הייתה באה הפסיקה וגם היוע"מש לא היה צריך להתמודד עם הסוגייה.
למה ציפיתם חברים? שעורכי דין ושופטים ישמשו פוליטיקאים, מנהיגי ציבור? מה ביקשתם? שמערכת המשפט תשמש חותמת גומי? תפקידה של הרשות השופטת לפרש את החוק, להשלים את החלל שמותירה החקיקה. תפקיד ראשי הציבור לחוקק, אבל יותר מכך להנהיג.
מאז תחילת שנות התשעים אנו עדים למתח אדיר בין דתיים וחילוניים. פעם הם למעלה ופעם אנחנו. לפרקים שס מושלת בכיפה ואז מגיעה תגובת הנגד ועולה מפלגה כשינוי וחוזר חלילה. כעת שס שוב במוקד הכוח, עושה ככל העולה על רוחה, מזיזה תקציבים ונוהגת בתקציב המדינה כשלה, כאילו אין ישראל כאילו אין ישראלים זולת השסניקים. ומה עושים הח"כים הדתיים? מצטרפים למקהלה.
ח"כ זבולון אורלב שניסה למצב את עצמו בשנים האחרונות כמנהיג המפלגה הדתית לאומית ולצייר את עצמו כאיש מתון, כ-ו' החיבור, מתגלה בסך-הכל כמי שעט על מיקרופונים ברעב שמזכיר ילד רואנדי שלא ראה מזון ימים ארוכים.
מקהלת חברי הכנסת המתלהמת מאז פסיקת בית המשפט לעניינים מקומיים, מזינה את התקשורת הצמאה לדרמה ומספקת את אותה תחושת שובע מדומה של הפוליטיקאים. הם זכו במנה היומית, אנחנו הפסדנו עוד חתיכה בפאזל המתפורר שנקרא החברה הישראלית.
בעשור האחרון נוסחו כמה וכמה אמנות בין דתיים וחילוניים שניסו למצוא הסכמות בנושאים הקשורים בדת ומדינה. אחת הסוגיות הללו היא השבת. האמנות הללו דרשו אומץ רב ממחבריהן וחלקן אף בעלות מעוף בהיותן מתמודדות לא רק עם ההיבט ההלכתי, אלא החברתי והמוסרי.
בהיותי יועץ תקשורת לתנועת מימד הגעתי עם כמה מבכיריה לאחת מראשי הערים החילוניים כדי לשווק את אמנת השבת שיזמה מימד. היא אפילו לא ניסתה להציץ מחוץ לדלת הקניון ו"טרקה" את הדלת בפנינו. חוויה דומה עברו כל הדיאלוגיסטים המקצועיים בקרב חובשי הכיפות. במקרה הטוב התעלמו מהם, במקרים אחרים גיחכו וחלקם אף הוחרמו.
האמנות השונות נחלו כישלון צורב בגלל הפחד ואי האמון שטיפחנו במשך שנים. היום זה לא IN להיות דיאלוגיסט. זה אפילו משעמם וזו הטרגדיה של העת הזו.
ובכל זאת לא אוכל להיות פטור מבלי להדליק נקודת אור אחת בחושך הזה והיא בדמותו של הזרם השלישי, או החמישי - הריהו היהודים הבלתי מזוהים. כל אותם חילונים ודתיים הממלאים את בתי המדרש להתחדשות יהודית, לומדים תורה, משנה וגמרא ומיישמים את ערכי היהדות, לא מתוך מחויבות עיוורת להלכה, אלא בקונטקסט חברתי ישראלי.