היום, 24 באפריל 2008, מלאו 121 שנים להוצאתו לאור של "מבט לאחור 2000-1887" לאדוארד בלאמי. ספר שכמעט שינה את העולם, אלא שאושוויץ והירושימה בלמו את השפעתו. בשנת 1935 קבעו צ'ארלס בירד, ג'והן דיואי ואדוארד ויקס, פה-אחד, ש"מבט לאחור" ניצב במקום השני ברשימת הספרים שהשפיעו על החברה האנושית. הראשון ברשימה היה "הקפיטל" של מארקס. אלא שמארקס הרחיב את הדיבור על דרך החתחתים המובילה אל הארץ המובטחת, ואילו בלאמי הסתפק בתיאור הסחורה בלבד. אבל איזו סחורה, ואיזה תיאור.
בנסותו לחזות את צורת הדברים שיבואו, משתמש בלאמי בטריק שחוק למדי: הוא מפיל תרדמה עזה על אחד, יוליאן ווסט, צעיר עשיר ומפונק, תושב בוסטון של שנת 1887. ווסט מתעורר 113 שנים לאחר מכן, ומוצא את בוסטון של שנת 2000 שונה לחלוטין מהעיר התעשייתית המפוייחת ורדופת המצוקות שבה נרדם. עכשיו לא נותר לו אלא להשקיף אל העבר ("מבט לאחור") ולהשוות את המציאות של שנת 2000 לזו של 1887.
השימוש בתעלול השינה הארוכה בסגנון חוני המעגל אולי אינו מצביע על מקוריות רבה מדי, אלא שמעבר לנקודה הטכנית היחידה הזאת, "מבט לאחור" הוא יצירה חלוצית במלוא מובן המלה. הוא פרץ את הדרך למאות ספרים שנכתבו בעקבותיו במאה השנים האחרונות. וזה ההקשר שבו צריך לראות אותו: גדולת ראשונים. לצד הספרות העתידנית הטכנולוגית של ז'ול ורן וסיפורי מכונות הזמן והחייזרים של הרברט ג'ורג' ולס, יסד בלאמי ספרות עתידנית חדשה: חברתית-פוליטית-כלכלית ,שתמונת העתיד שלה נוצרת בזכות ההיגיון שבארגון-מחדש של החברה האנושית. המלה הזאת "היגיון", עוד תחזור בהמשך.
יוליאן ווסט, הבוחן את המציאות של שנת 2000, מדווח לקוראיו של אדוארד בלאמי שהרבה מאוד שינויים התרחשו במשך 121 השנים המפרידות ביניהם לבין ה"עתיד". זה מתחיל בעובדה קטנה אך בסיסית: הכסף עבר מן העולם. אמצעי-הייצור מצויים בידי המדינה הדמוקרטית. אנשים מתנדבים לעבודה ב"צבא התעשיה". כל אחד רשאי לבחור לעצמו עיסוק או מקצוע לפי נטיות ליבו .הגמול העיקרי שאדם יכול לקבל על הצטיינות בעבודה הוא הערכתם וחיבתם של האנשים החיים בסביבתו הקרובה. מי שסבור שהוא מוכשר ללימודים רשאי ללמוד באוניברסיטה במקום לעבוד. הבוז החברתי השקט מונע טפילות. אין עוינות ותחרותיות בין האזרחים. כולם "מפרגנים" לכולם. האזרח ב"רפובליקה התעשייתית" מקבל (לוקח) רק את השירותים שהוא מוכן להחזיר לזולתו. "הרי ממילא אינך יכול לאכול שתי ארוחות ערב", אומר ד"ר לית' ליוליאן ווסט, "והרי המטרה העיקרית שלנו אינה לצבור הון אלא לחיות חיים טובים".
ברחובות המקורים והממוזגים נעות מכוניות. בבתי-המסחר הענקיים האזרח בוחר את הדרוש לו מתוך קטלוג ומקבל את הסחורה באמצעות צינורות המקשרים את החנות אל המחסנים באזורים השונים של העיר. אף זבן לא מנסה "לדחוף" ללקוחות מוצרים שאין להם צורך בהם. אין מאמצי שיווק ואין פרסומת מסחרית.
בלאמי "ממציא" בספרו, בזה אחר זה, את הרדיו, הטלוויזיה, המטוס, ואת מכונות החישוב, אלא שההתפתחות הטכנולוגית המהווה מקור לפליאה, אינה משחקת אצלו במרכז המגרש. הסיפור מתמקד בשוויון המלא המתקיים בין אזרחי בוסטון של שנת 2000. החברה חייבת לאפשר חיי רווחה לכל הפרטים המרכיבים אותה, ללא קשר ל"ערכם" או למידת תרומתם לחברה. אין עוד צורך בעורכי-דין ובשופטים. החוק כל כך פשוט והגיוני, עד שכל אדם יכול לשמש שופט ובורר בין שניים מחבריו. בהקשר זה ראוי אולי להזכיר שבלאמי עצמו היה משפטן שמאס במקצועו.
השירות ב"צבא התעשיה" מסתיים כשהאזרח מגיע לגיל 45 שנה. מכאן ואילך הוא רשאי ליטול על עצמו תפקידי ניהול. רק עכשיו, כשהוא רשאי להיבחר, ניתנת לו זכות ההצבעה בבחירות הדמוקרטיות.
בחירת בני-זוג למטרות רבייה משוחררת מכל שיקולי כדאיות. נישואין נקבעים רק לפי אהבה. אנשים מעדיפים, באופן טבעי, להינשא לבעלי תכונות הנחשבות "טובות". במשך השנים, בתהליך של ברירה טבעית, מתרבות התכונות ה"נעלות" ואילו הפגמים הגנטיים הפחות מבוקשים, כמו פיגור שכלי ומחלות תורשתיות שונות, נעלמים בהדרגה.
שלוש שנים לאחר שיצא הספר לאור, הסביר בלאמי: "על-רקע המהומות והשביתות של פועלי התעשיה, כשנראה היה שאין לגשר על הפער בין העשירים לעניים, ביקשתי לבנות היכל לאנושות האידיאלית .הדרך הטובה ביותר להבעת רעיונות חדשים עוברת בין שורותיו של סיפור בדיוני, והמקום הטבעי של מציאות כזו הוא, כמובן, בעתיד". הקהל אהב את קביעתו זו של בלאמי. הספר נמכר במיליוני עותקים ותורגם ליותר מעשרים שפות. בין השאר, בשנת 1898 יצאה לאור בווארשה מהדורה עברית של "מבט לאחור" בתרגומו ("העתקתו") של פלטיאל יוסף תומארקין מקישינוב, תחת השם "שנת האלפיים".
שנים ספורות לאחר שיצא הספר לאור קמו בארצות-הברית ובאירופה מאות "מועדוני בלאמי" שהיוו את עמוד השדרה של מה שנראה אז כמו תנועה פוליטית-חברתית חדשה שדגלה ביישום הרעיונות המובעים ב"מבט לאחור". בין הפעילים במועדונים הללו היו, בין השאר, הסטודנט למשפטים אדוארד בנש, לימים נשיא צ'כוסלובקיה, הסטודנט רמזי מקדונלד, לימים ראש ממשלת בריטניה, והסטודנט קרל רנר, לימים קאנצלר אוסטריה.
שלא כמו הסוציאליסטים, האמין בלאמי שהחברה החדשה צריכה לקום בתהליך של התפתחות טבעית והגיונית. הוא התנגד נמרצות ל"מלחמת המעמדות", והמלה "סוציאליזם", שאינה מופיעה בספר אפילו פעם אחת, נראתה בעיניו "בעייתית" בהקשר האמריקני. מכיוון שכך, הוא העדיף לכנות את תנועתו בשם "התנועה הנציונאליסטית", מלה שלימים תהיה בעייתית מאוד, אלא שבלאמי, בסוף המאה ה-19, עם כל יכולתו לצפות את העתיד, לא יכול היה להעלות זאת בדעתו.
בלאמי, בן למשפחת כמרים קלוויניסטיים, מעדיף במובהק דווקא את הגישה האומרת שהאדם שולט בהיסטוריה של עצמו, ושאל לו לבטוח באלוהים שיחלץ אותו מכל צרה. לטוב ולרע, הוא מאמין בגאולה. גאולה הנובעת מתהליך היסטורי ולא מחסד אלוהי. בעיניו, זהו תהליך בלתי נמנע שיתחולל במוקדם או במאוחר. אנחנו יכולים רק להאט או לזרז אותו. וכשהוא יתחולל, סוף-סוף, כל מה שיידרש מאיתנו הוא, בפשטות, להיות נוכחים בסביבה. העתיד הוורוד, לפי בלאמי, רודף אחרינו על-אף שבעצם אפילו לא קנינו כרטיס להגרלה הגדולה. בסוף ההיגיון ינצח.
האמונה הזאת בהיגיון, היא מקור חוזקו וחולשתו של בלאמי. ההיגיון מוביל לשלום ולביטחון. מאבקים בין שני כוחות (או בני-אדם) הנוהגים בהיגיון, ניתנים לחיזוי. על-פי נקודות המוצא של הקונפליקט, אפשר לחשב בפשטות את נקודת הסיום. המאבק מסתיים עוד לפני שהתחיל. אם אלה היו פני הדברים, לחזון הגאולה של בלאמי היה סיכוי להתגשם. הבעיה היא שבחיים אנחנו נאלצים לתפקד לא אחת במצבי אי-ודאות. ובמצבים כאלה, לימד אותנו דני כהנמן, ישראלי (לשעבר?) שזכה בפרס נובל בכלכלה לשנת 2002, אנשים לא תמיד מקבלים החלטות הגיוניות. למה? זה כבר סיפור אחר.