באחד מיומני סוף השבוע במעריב, פורסמה כתבה שעסקה במאורעות ואדי סאליב ובוועדת החקירה שקמה בעקבותיהם. מקריאת הכתבה עולה כי היחס שהפגין הממסד כלפי המזרחים, בעיקר המרוקאים, לקה בבורות ממש, בעוד שהיחס שהפגינו חברי הוועדה שבחנה את הסיבה למאורעות כלפי העדים שהופיעו בפניה גבל בגזענות שאין גרוע ממנה.
בשנה האחרונה מצאו עצמן שתי שופטות מחוץ למערכת החוק. הראשונה הואשמה בזיוף פרוטוקולים, הוקעה ע"י הממסד והעיתונות, התפוגגה ונעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. יתרה מכך, הגדיל אחד העיתונאים "הדגולים" במקומותינו בשעה ש"חשף" לעולם את העובדה, ששמה הפרטי איננו שמה המקורי ("סימה הוא שמה המקורי", כתב). ואילו השופטת השנייה, שהואשמה בהאזנות סתר, פגיעה בצנעת הפרט וביצעה עוד שורה של עבירות-לכאורה, משמשת כיום כעורכת דין מהשורה הראשונה, למרות שערעורה בעליון נדחה ולמרות שמכתבת תחקיר אודותיה עולה כי היא מעורבת בהונאה. יתרה מזאת, היא נהנית מתוכנית רדיו אישית (רדיו דרום) וערוץ 10 אף הגדיל כשהקדיש לה כתבה נרחבת בחדשות של יום שישי (18/04/08). ובקיצור, הפך אותה לגיבורת תרבות.
על-מנת להבין את היחס כלפי המזרחים אז (וגם היום, לצערי), די אם נציין כי השופטת הראשונה (הילה כהן) היא מזרחית ממוצא מרוקאי, ואילו השופטת השנייה (אוסנת לאופר) היא אשכנזייה ממוצא פולני. ללמדך כי גזענות היא סוג של מחלה. ואידך זיל גמור.