כל מי שצפה ושמע את דבריו של ראש הממשלה אהוד אולמרט בפתח ישיבת הממשלה, הבין שעוד יום, פחות יום - גורלו הפוליטי נחרץ. כי כאשר ראש הממשלה מדבר על רשעים ועל זדון ועל פרופורציות, הוא כבר מודה בהבל פיו שהויכוח - אם בכלל - הוא לא על אם, אלא על כמה.
כלומר, שאפילו אולמרט עצמו כבר אינו מכחיש שהוא "לא בסדר", וכל מה שנותר עתה הוא לפרשן משפטית וציבורית אם הכסף הלך לכיס ימין או לכיס שמאל או לשניהם.
אילו ראש הממשלה היה נקי מכל רבב בפרשה החדשה - הוא היה צועק זאת כמטורף מכל הגגות, ואיש - גם לא רשויות האכיפה - לא היה בא אליו בטרוניה שהוא מפר בכך צו איסור פירסום. כי אם אולמרט היה חף מפשע - צעקתו הייתה נפלטת מריאותיו מאליה. אבל אולמרט מדבר על רשעים ועל פרופורציות.
ועכשיו שולה זקן. העובדת הבאמת מסורה שהלכה איתו כל כך הרבה שנים באש ובמים. וכנראה גם בבוץ. אולמרט יודע היטב כי כששולה זקן שומרת על זכות השתיקה - המשמעות הציבורית של הדבר אינה אלא שהוא, אולמרט עצמו, שומר על זכות השתיקה. כי הציבור מעולם לא ידע היכן נגמר האולמרט והיכן מתחילה השולה זקן.
כי שניהם - ציבורית - הם בשר אחד!
אהוד אולמרט יודע שהוא נפל קרבן לאויב הכי מר שלו: אהוד אולמרט! ולא נשכח: חזקת החפות של אולמרט עומדת לו במלואה. אבל זו החפות האישית הפלילית. לא הציבורית. ומה שצריך עכשיו לעשות הוא להתעטף בעצבות ולאפשר לאהוד אולמרט, ראש הממשלה, לרדת - בכבוד איכשהו - מן הבמה.