בטקס הדלקת המשואות לכבוד חגיגות השישים למדינת ישראל, צדו עיני פנים של גבר נאה, העומד בין שאר נשואי הפנים. הפנים נראו לי מוכרות מאוד, אבל לא הצלחתי בשום אופן לזהותם. כאשר עמדו כולם לשירת התקווה, ושפתיהם לחשו את מילות ההמנון, כאשר קול הזמר נשמע ברקע, עמד הגבר הזה בשקט, שפתיו לא זעו, ופניו היו רציניות מאוד. אפילו קודרות.
"מי האיש הזה?" שאלתי את מי שעמד לידי.
"אינך מכירה אותו? הרי זה הוא טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה!"
ואז נפל לי אסימון. לפני שישים שנה מחזה כזה היה בלתי אפשרי. כיום נראה לכולם טבעי לחלוטין שראש ממשלת בריטניה יעמוד בטקס ממלכתי של מדינת ישראל ויקשיב לשירת ההמנון הבוקעת מלבות כל המשתתפים. אבל לפני שישים שנה, כאשר הוקמה המדינה, מחזה כזה היה דמיוני וסוריאליסטי לחלוטין.
היום עדיין חיים בינינו אנשים הזוכרים את תקופת השלטון הבריטי בארץ ואת המאבק העיקש בו. איני זוכרת זאת ישירות, אבל הכרתי מקרוב אדם שנלחם אישית בבריטים וראה בהם בזמנו אויבים. האדם הזה שילם מחיר כבד על אמונתו ועל אהבתו לארצו. האדם הזה היה אבי, יעקב ויסוקר.
צר לי לאכזב את אוהדי הכדורגל שביניכם, אבל הוא לא יעקב ויסוקר השוער האגדי של הפועל פתח תקוה ושל נבחרת ישראל. הוא היה "רק" מהנדס מוכשר, אבל זה לא מספיק בארץ הזו וכנראה בעולם כולו כדי להיות מפורסם.
אבי אהב את הארץ בכל לבו ורצה לשחרר אותה מעול הכיבוש הבריטי. לכן הוא הצטרף בעודו נער ל"ארגון צבא לאומי" או כפי שהוא ידוע יותר בראשי התיבות שלו אצ"ל והשתתף בפעולות רבות.
היה עליו להסתיר את פעולתו זו לחלוטין, מכיוון שהקו שנקטה המחתרת, קו של מלחמה פעילה בבריטים לא היה מקובל על היישוב העברי בכללותו. לכן היה על כל אלה שהאמינו בקו הפעילות הזה להסתיר את פעילותם ולרדת למחתרת.
אבי התאהב באמי, רבקה, שבאה ממשפחת פועלים ומבית שהאמין בדרך שהייתה אז דרך אחרת. היה לה פנקס אדום, פנקס ההסתדרות, ולכן היא הייתה "מסודרת".
מעטים היום זוכרים את הנידוי, הניכור, ההשפלות והחרם שעברו בתקופה ההיא אנשים שלא היו שייכים לזרם המרכזי. אבי היה שייך לקבוצה הזו. לפני הקמת המדינה וגם לאחר מכן רדפו אותם בריש גלי. קשה היה להם למצוא עבודה ואפילו מקום מגורים. הם היו מנודים ונרדפים. הלשינו עליהם לבריטים ולכן היה עליהם להסתיר את זהותם.
אבי התחתן עם אמי ועשה בכך ויתור עצום. איני יודעת אם עזב אז את המחתרת או לא, אבל הוא נכנס למשפחה שלא קיבלה במאומה את דעותיו ואת דרכו. קשה היה לו למצוא עבודה ומגורים. רק העובדה שאמי הייתה שייכת להסתדרות עזרה להם למצוא דירה. ואפילו אז היה מישהו מבני המשפחה שהלך והלשין למוסדות השלטון וסיפר שאבי היה או עדיין חבר במחתרת ולכן לא כדאי לאפשר להם לגור בדירה הזו. והם היו כבר משפחה עם ילדים. בסופו של דבר הסתדר העניין, והורי קיבלו את הדירה שהייתה שייכת ל"מעונות עובדים", כלומר הזרם המרכזי. אבל אסור היה לאבי לדבר בגלוי על השקפותיו ודעותיו, כי הוא היה מוקף באנשים מלאי שנאה ובוז לכל אלה שלא הלכו בדרכם. אנשים שהאמינו שרק דרכו של בן-גוריון היא הדרך הנכונה, וכל השאר מותר לבזות אותם, להתנכל להם, ובפירוש להרוס את חייהם. וכל זה בחסות השלטונות.
כאשר הוכרזה המדינה, הכריז בגין על פירוק הארגון הצבאי הלאומי ועל הצטרפות אנשיו לצבא הגנה לישראל. אבי התגייס לצבא והפך לחייל רגיל לכל דבר. אבל לא בעיני משפחת אמי והשכנים. עובדת היותו אצ"לניק רדפה אותו גם לאחר מכן, במיוחד כשהצטרף למפלגת "חירות" שהקים בגין, ולא הסכים לוותר על דעותיו למרות שידע שהדבר מסכן אותו ואת משפחתו.
מדוע אני מספרת זאת עכשיו? לא רק כדי להעלות זכרונות נשכחים. אלא כדי להזכיר לכולנו שגם כשהקמנו את המדינה שכחנו את הדבר העיקרי והמרכזי: את אהבת האדם. גם בלהט האמונה ובניית המדינה החדשה, כשהיו אנשים שלא הסכימו זה עם זה, היו כאלה שהרשו לעצמם לשנוא עד כדי כך שהלכו והלשינו על אחיהם, עצמם ובשרם. והיו כאלה ששלמו בחייהם על כך, כמו יאיר, שהקים מחתרת קיצונית יותר.
אנשים שכחו ושוכחים שכל מה שעשו אנשי המחתרת עשה הצבא לאחר מכן. הם עשו פעולות צבאיות, וכל פשעם היה שהפעולות הללו לא קיבלו את אישור הזרם המרכזי. וזה נתן לרוב היישוב לגיטימציה לשנוא אותם ולנדות אותם מקרב החברה, משל היו הם מצורעים.
אני באה לכאוב כאן את כאבו של אבי, שלא היה חזק מספיק כמו אחרים כדי לשאת את השנאה הזו, והיא בעצם שברה אותו ואת רוחו. אני זוכרת את אבי כאדם שבור, חצוי, כואב. הוא היה חצוי בין אהבתו לארצו ולעמו ובין אהבתו לאשתו ולילדיו. עד כמה נורא שאדם צריך לבחור בין שתי ברירות כאלה.
אבי ניסה ללכת על החבל הדק שבין שתי האהבות, ולא השכיל להפוך אותן לאהבה אחת. המדינה שלנו שרק אז נולדה, הפיחה תקוות בלב רבים. אבל העובדה שהיא נולדה תוך כדי שנאה תהומית לזר ולשונה החדירה במדינה החדשה יסודות זרים שאיימו ומאיימים להחריבה. השנאה לזר ולשונה מאתנו עדיין שולטת בנו.
מי ייתן ונלמד להפיק לקחים משישים שנות עבר ונצליח לגשר בין הזרמים השונים המרכיבים אותנו, בין האמונות השונות, הדעות השונות, האנשים השונים.
רק בעזרת האחדות נצליח לנצח.
מי ייתן ותיפקחנה עינינו לאמת הזו.
אמן.