בישראל רבת האירועים לא חסרות תיאוריות אודות מזימות נרקחות. מה שמכונה: קונספירציה. לחלק מהאוכלוסיה ישנה תחושה מתמדת של הליכה על הסף. החלטה אחת שגויה של העומד בראש המדינה ואנו נופלים.. כמו חלום בלהות. תיאוריה זו סובבת ללא הרף וקונה לה חסידים אצל כל מי שמעיין בכותרות העיתונים או מאזין לאמצעי תקשורת אלקטרונים אחרים.
שלושה אירועים דרמטיים קרו בשנתיים וחצי האחרונות ואינם עושים חסד עם הממשלה המכהנת והעומד בראשה. ראשית, אנו עדיין מעכלים טכנית את הפינוי "מרצון" של רצועת עזה מנוכחות יהודית. שני דברים התבהרו לתושבי ישראל כתוצאה מהפינוי: מוסדות הממשל לא הצליחו עדיין להסדיר את מיקומם של 8,000 תושבים שפונו. לא במגורים ולרוב לא בתעסוקה. למרות שלכאורה תוכנית הפינוי הייתה מתוכננת ומינהלת ליוותה את כל שלביה. ובנוסף לכך, לא נראה שהפינוי מרצון הועיל לשגרת החיים של הישובים באזור עוטף עזה.
שנית, מלחמת לבנון השנייה הוכיחה לכל מי שנכח במדינה כי ישראל איננה מוכנה למלחמה גם מול אויב מועט במספר, למרות שהתשתית והלוגיסטיקה שלו נחותות מאילו של צה"ל. למרבה הצער לא הסכים האויב ללחום לפי ספרי הלימוד של צה"ל. כמה לא הגון מצידו. ההכנות למלחמה מול אויב שנתוניו ידועים היו מראש, וניהול שגרת המלחמה במשך 33 ימי לחימה, ושנה לאחר מכן לצורך השיקום - הוכיחה שנית כי חוסר היכולת הארגונית וחוסר היכולת להחליט בזמן אמת כיצד לנהוג שהתגלו בפינוי רצועת עזה – לא היו מקריות.
ראשי המדינה בדרגים השונים מתקשים להסדיר אירועים פשוטים ובוודאי מתקשים באירועים מורכבים וממושכים. שלישית, ראש הממשלה ורוב בממשלה הסכימו לקבל עליהם בלחץ אמריקני את תוכנית אנאפוליס. משמעותה: להגיע להסכם מחייב עם הרשות הפלשתינית.
להזכיר, ההסכם עם הרשות הפלשתינית אינו עוסק בהסרת מחסומים או ישובים לא חוקיים. הוא עוסק בבעיות הבאות: הקמת מדינה פלשתינית בכל השטחים של יהודה ושומרון,בניכוי 4 אחוז שתמורתם נבצע חילופי שטחים עם הרשות (השטחים שנפנה לרשות לא יכללו שום ישוב יהודי); חלוקת ירושלים בינינו לבינם (ביטול המושג העיר שחוברה לה יחדיו); שחרור רוב האסירים שנידונו לתקופות מאסר ארוכות עקב פשעים (עם דם על הידיים); פתרון מוסכם על זכות השיבה של הפליטים (לשטחי הרשות במקרה הטוב).
כל הבעיות שציינתי אינן יכולות להיפתר. גם לא בעשר השנים הבאות. למרות זאת, ממשלת ישראל הגתה רעיון מבריק: דיון אינטנסיבי בשורת הבעיות עם האויב הבלתי רציונאלי עד שנגיע להחלטות מוסכמות. לוח הזמנים שהוקצב ליישום של ועידת אנאפוליס היה עד סוף 2008.
רעיון זה ממשי ליישום בדיוק כמו מטרות מלחמת לבנון השנייה. שגה מי שהגה אותן ועוד יותר שגה כאשר הגדיר אותן מעל דוכן הכנסת עם פרוץ המלחמה.
אותו הדבר עם מסקנות ועידת אנאפוליס שדומה שנהגו על-ידי מקבלי החלטות שלא שהו באזור בחמש השנים האחרונות.
ראש הממשלה הנוכחי, וחלק ניכר משריו, נראים כמו אנשים מוכשרים, מביני עניין. מדברים (לעתים) באופן רהוט ואפילו לבושים יפה. כל התכונות הללו הם רק מראית עין מטעה. אני מתבונן על מבחן התוצאה. על התוצאות המצרפיות בתחומי החינוך, התשתיות, ביטחון הפנים, על תאונות הדרכים, על משרד הרווחה והמוסד לביטוח לאומי. אפילו על משרד הביטחון. בסופו של דבר אני נושא עיניי אל המנצח על התזמורת: ראש הממשלה. כשמתבוננים על התוצאה ניתן להגיע בקלות למסקנות: הממשלה הקיימת איננה יודעת לתכנן באופן סביר לטווח ארוך, איננה יודעת ליישם את מה שתכננה (כשקרה ותכננה), ואיננה יודעת לקבל החלטות ולבצען בזמן סביר.
בתאגיד פרטי או ציבורי חלק ניכר מהשרים לא היה מתקבל לעמדות מפתח, ולו היה מתקבל היו ביצועיו אחרים לגמרי או שהיה נפלט מהתאגיד.
אני סבור כי המקום היחיד בו ניתן להתקבל לראש הפירמידה, ללא ניסיון ניהולי מקדים במערכות דומות ולבצע עבודה עם מספר רב של שגיאות וללא תשלום קנס – הוא משרת שר במשרד ממשלתי.
למצב קריקטוריסטי זה ישנן שתי אפשרויות: הראשונה, ראש הממשלה הוא מנהיג ורפורמאטור היודע לתכנן ולבצע רפורמות הכרחיות במדינה. אם הוא חזק (עומד בלחצים), כריזמטי (פופולרי על הרוב) ונבחר לתפקידו הרם, הוא חייב להנהיג את המדינה במשך שתי קדנציות מלאות.
הזמן הארוך הנדרש (8-9 שנים) נחוץ כדי להתוות את החזון וגם לבצע אותו, מעבר לנקודת האל חזור. כיוון שאני הוא אחד מבעלי זכות הבחירה, אני מתבונן סביב ותר – בקרב הדמויות הניצבות על הבימה הפוליטית - אחר מנהיג ורפורמאטור. לשווא. אין לצערי דמות מתאימה לתפקיד שכזה ולאורך זמן כזה. לאריאל שרון הייתה התחלה של התכונות הללו בערוב ימיו. מעניין שחמש שנים לפני כן הוא לא השכיל להגיע לתובנה הזו. לבנימין נתניהו היה יותר מהתחלה של תכונה זו, בתפקידו כשר האוצר. אך הוא לא השכיל לחשוב באופן ממלכתי, בעט ברפורמה של מנהיג אחר והתפטר כעבור שנתיים מתפקידו. זה לא זמן מספיק,והנטייה להתפטר לפני שהשלים את מרבית מלאכתו לא מבשרת טובות.
האפשרות השנייה היא הקיימת. ראש הממשלה וקבוצת שריו (רובה. ישנם יוצאי דופן) הם אנשים בינוניים לחלוטין שהגיעו לעמדת ביצוע באופן אקראי (אחד האבסורדים במשטר דמוקרטי), ללא הכנה ויכולת ניהולית מתאימה לתפקידם, ובמקרה הטוב הם מגיביםלמצבים מתהווים בתחום אחריותם. כמו מנהל מחליף. הוא אוחז בשררה עד שיחליפו אותו בבחירות הבאות, ולעיתים גם לפניהן.
כאן מתחילה תיאוריית הקונספירציה שלי. על-פי תיאוריה זו שומרת קבוצה של בעלי השפעה (להלן: אנשי הצללים) על האתרוג (המדינה) שניתן למשמרת בידי השרים וראש הממשלה (להלן: המחליפים). אם המחליפים אינם "עושים גלים" ועוסקים בשגרה, אין אנשי הצללים מתערבים.
אם אחד המחליפים, או יותר, סבור כי בצקלונו נמצא שרביט הפילדמרשל והוא מחליט על רפורמה מרחיקת לכת או החלטה מדינית מהפכנית, נכנסים אנשי הצללים לפעילות מיידית על-מנת להניא את המחליט מהחלטתו. הפיתרון הלגיטימי האולטימטיבי הוא הפעלה של חשדות כלפי השר או ראש הממשלה אודות עבירה (חטא או עוון או פשע) שעשה הוא, או מי שנתון לתחום אחריותו, בעשור השנים
האחרון.
עם הפעלת החשדות משתנה האווירה במדינה. נציגי המפלגות, נציגי מוסדות החוק (גם בדימ.), כל בעל תפקיד או פרשן מטעם אחת המפלגות. כולם דנים בעבירה האחרונה שמדברים עליה. התקשורת מוסיפה תבלינים בדמות כותרות עבות בצבע בוטה (שלעתים שונות בחומרתן מהתוכן היותר מאוזן, אך רוב בקוראים לא מגיע לקריאת התוכן). שיחות הסלון מלאות בניפוחי הנושא, והנושא עצמו מתברר בדרך כלל במשך שנים ארוכות, ומאפשר פרנסה טובה להרבה משרדים של יחצנים ועורכי דין.
האם נכונה התיאוריה שלי או שהיא פרי דמיוני הקודח? היש שומר למדינה מפני הבינוניים או שיש לנו מזל גדול בכל פעם שמישהו בלתי צפוי וחסר הכשרה מספקת מקבל לפתע תפקיד קובע? האם יד המקרה מגינה עלינו או משהו יותר ממוסד?
דבר אחד בטוח צפוי לנו – ועידת אנאפוליס לא תגיע ליישום בשנת 2008. אולי בשנת 2009. אולי 2010. מי לדעתכם יהיה המחליף אז?!