אנו מורגלים להתייחס בשלילה למונח צפיפות. הוא מתקשר בדמיוננו לעוני, רעש, מחנק וריח רע. אולם, רבים מאיתנו ימנעו מהיכנס למסעדה ריקה מאדם. שם הצפיפות וההמולה מעידות דווקא על איכותו הקולינארית של המקום. בהקשר הקולינארי אנחנו מקבלים בקלות שצפיפות מעידה על איכות גבוהה.
משחר ההיסטוריה ועד ימינו אלו מתקיימת נדידה קבועה ומתגברת של בני אדם מיישובים כפריים מפוזרים ודלילי אוכלוסין לערים צפופות והשנה זו הפעם הראשונה שחלקה העירוני של אוכלוסיית העולם עולה על חלקה הכפרי. הדבר שמושך את אוכלוסיית העולם אל עבר הצפיפות העירונית הוא אותו הדבר עצמו שמושך אותנו להמולת המסעדה צפופת הסועדים. בשני המקרים אנחנו מחפשים קשר, או לפחות סיכוי לקשר עם אנשים זרים. ככל שרבים קשריו של אדם כן גדלים סיכוייו להתקיים על כל רמות הקיום האנושי, החומריות והרוחניות כאחד.
"נדידת העמים" אל מגורים עירוניים מצביעה על ייעודה הטבעי של העיר. עליה לשמש מאגר גדול ובלתי מתכלה של קשרים אנושיים פוטנציאליים. העיר, על כן, מורכבת משני טיפוסים של מרחבים - פרטי וציבורי. המרחב הפרטי משמש בעיקר למגורים והמרחב הציבורי הוא זה שבו מתקיימים המפגשים האקראיים בין זרים המהווים פוטנציאל לקשר. בשני המרחבים מתקיימת שאלת הצפיפות. מאפייני הצפיפות השלילית, כפי שנמנו בתחילת הדברים, קשורים בעיקר למרחב הפרטי. אחד ממדדי איכות החיים של אדם הוא מספר הנפשות המתגוררות ביחידת דיור משפחתית ביחס לשטחה של היחידה וככל שהיחס גדול כן נמוכה איכות החיים. מנגד, צפיפות של אנשים זרים במרחב הציבורי היא תנאי הכרחי להיווצרותם של קשרים ספונטאניים ביניהם.
יש שני מרכיבים לצפיפות עירונית והבנת תפקידיהם חיונית לתכנון עיר טובה. למרכיב הראשון אקרא "צפיפות עקרונית" - מספר התושבים לשטח העירוני הכללי. המרכיב השני - "צפיפות ציבורית" - מספר תושבים ליחידת שטח של המרחב הציבורי (רחובות, כיכרות, פארקים וכדומה).
בתוכניתו לרובע מגורים בפריז (Plan Voisin) הציע להקורבוזיה להרוס רובע קיים ולבנות תחתיו רובע חדש של מגדלי מגורים מורמים על עמודים ומפוזרים בפארק גדול ורציף תוך שמירה על צפיפות עקרונית זהה והקטנה משמעותית של הצפיפות הציבורית. אוכלוסיה שמקודם התפזרה ברחובות וסמטאות בשטח מוגבל אמורה הייתה להתחלק לפתע על שטח של פארק ענק ואוטוסטראדות רחבות לטובת התנועה באמצעות המכונית הפרטית שהחליפה את ההליכה הרגלית. למרבה המזל התוכנית לא התבצעה אך השפעתה על התכנון העירוני במאה ה-20 הייתה עצומה. מקורו של הניכור המיוחס לעיר המודרנית מברזיליה ועד מודיעין הוא בהקטנת הצפיפות הציבורית. ההולך ברחובותיה של מודיעין מרגיש כפי שמרגיש מי שנכנס למסעדה ריקה מאדם.
קביעת הצפיפות הציבורית היא בידיו של המתכנן והכלים החשובים העומדים לרשותו, בהקשר זה, הם קביעת הצפיפות העקרונית ושליטה בממדי המרחב הציבורי באמצעות חזיתות הבניינים. תיאורטית, אין גבול עליון לגובה הצפיפות העקרונית האפשרית. הגבול הוא מעשי ומושפע משאלות של טכנולוגיה ובפרט טכנולוגיה של בנייה לגובה מחד וטכנולוגיה מגוונת של הסעה. הכלי לקביעת ממדי המרחב הציבורי הם הבניינים ממש כפי שקירות משמשים להגדרת מרחב פנימי. כשפיזר להקורבוזייה את מגדליו בפארק והרימם על עמודים ויתר מתוך יהירות והעדר הבנת האדם על אלפי שנים בהן השתכללה והתפתחה העיר על בסיסה של צפיפות ציבורית גבוהה מתוך הבנת חשיבותה העליונה ומרכזיותה של הצפיפות הציבורית כמרכיב חיוני של עיר טובה.