קול ריסוק מחליא של מתכת ופלסטיק הידהד ברחוב, ריח דלק חריף התפשט באוויר, לרגע השתררה דממה, השקט שלפני הסערה, לפתע, זעקת פצוע קורעת את חלל האוויר, ועכשיו מתחילה המהומה.
כל כך הרבה מדברים על תאונות הדרכים, כל כך הרבה מתריעים, ולמרות זאת עושה רושם שכלום לא משתנה, לכאורה לא להרבה אכפת, לא הרבה מתייחסים, עד שזה פוגע בבית הפרטי שלהם. פתאום, כך סתם, באמצע החיים, בשבריר שנייה אחת משתנים החיים להרבה אנשים. אדם אחד, חסר זהירות, הורס במקרה הטוב משפחה שלמה, במקרה פחות טוב יותר ממשפחה אחת.
יום חמישי, חול המועד פסח, אווירת חג ברחוב, מ. נוסע לאיטו ברחוב רמתגני, מזדחל בתנועה הרדודה מאחורי מכונית, המכונית שלפניו מאיטה ללא סיבה מיוחדת נראית לעין, בראי מבחין מ. בקטנוע שעוקף את מכוניתו משמאל. הקטנוע מתחיל לעקוף גם את הרכב שלפניו, לכאורה הכול תקין, רוכב הקטנוע עוקף בקו מקווקו כחוק ובמהירות נמוכה, אך לפתע, כשהקטנוע היה במקביל למרכז הרכב החל הרכב הנעקף בסטייה פתאומית לכיוון שמאל (לתוך רחוב צדדי), ללא נקיטת אמצעי זהירות מינימליים (התבוננות בראי ו-או איתות) כל חושיו של מ. נדרכו (חושים שהתפתחו במשך עשרות שנות רכיבה על אופנועים), מ. הבחין בנהגת היושבת ליד ההגה, לתחושתו של מ. הנהגת לא ממש הייתה על הכביש, היא כנראה הייתה עם ילד/ים מאחור, אבל ההגה הסתובב שמאלה ובנחישות. מ. ראה וחש את התוצאה הידועה מראש, בספונטניות ובחוסר אונים צרח לחלל האוויר: "בת ז...!" אבל זה לא עזר, הרכב המשיך לפנות באכזריות שמאלה, פוגע בעוצמה בצידו האחורי ימני של הקטנוע, לא מותיר לרוכב הקטנוע סיכוי. רוכב הקטנוע ניסה להתחמק, אך למרות שכל אורך הקטנוע היה ממש מול הפרצוף של הנהגת, לאורך כל השמשה הקדמית, הרכב המשיך בפנייה וללא היסוס, כאילו אין מחר, לכאורה הנהגת הייתה עסוקה בדברים אחרים, מבחינתה כנראה דברים חשובים יותר מחיי קטנוען.
"את אשר יגורתי אכן קרה" מתאר מ. "הפגוש הקדמי שמאלי של הרכב פגע בעוצמה בחלק האחורי ימני של הקטנוע, אחורי הקטנוע נדחפו בעוצמה על רכב חונה, והקטנוען הועף לגובה ונחת על הכביש הלוהט כמו בובת סמרטוטים חסרת תועלת, במצב כזה כאשר הפגוש הקדמי שמאלי של הרכב פגע בחלק האחורי של הקטנוע כל בר דעת מבין שכל אורך הקטנוע היה מול השמשה הקדמית של הרכב, אילו רק הרכב היה מאט, שלא לדבר על בלימה, הקטנוען היה מצליח להתחמק".
מ. עצר מייד בצד הכביש כדי להגיש לפצוע עזרה ראשונה, רץ לעבר הפצוע שגנח מכאבים ולתדהמתו ראה שהפצוע מוכר לו, בנו יחידו שרוע על הכביש מתפתל ונאנק מכאבים, גונח לעזרה, בקושי נושם. "באותו רגע איבדתי את העשתונות" ממשיך ומתאר מ. "הרגשתי חסר אונים לחלוטין, לא מסוגל לעזור לבן שלי, לא מסוגל להכיל את המראות, את הקולות. כמו חיה פצועה צרחתי על הנהגת: "רוצחחחחת!", שוב ושוב, התכוונתי לכל מילה, לכל אות במילה".
בתחילת 2006 פרסמתי טור תחת הכותרת "
הם נוהגים כמו חיות", בדיוק על מקרה כזה, וכך כתבתי: "כשאתן מסיעות את ילדנו/ילדיכם, אתן מסיעות את היקר לנו מכל (אחריכן כמובן), מכונית נוסעת אינה חדר טיפולים לילדים, גם כאשר אתן עוצרות ברמזור אדום אנא אל תטפלו בילדים, זה כביש, וזה מסוכן." ועוד הוספתי וכתבתי: "כשרוצים לפנות או לעבור ממסלול למסלול הצורה הבטיחותית והבטוחה ביותר היא קודם כול לאותת, להתבונן בראי ולבדוק אם רכב אחר אינו מפריע, ורק לאחר מכן לפנות, כאשר עושים את אותו דבר אבל בסדר הפוך זה ממש מסוכן." התגובות הפמיניסטיות שקיבלתי (גם בדוא"ל) היו מאוד לא סימפטיות, התוצאות מעידות אחרת. לפעמים אני ממש שונא להיות צודק.
התוצאות קשות, נער שלא הספיק לחגוג 18 שנים, שעדיין לא סיים את בחינות הבגרות, לקראת גיוס לצה"ל, שוכב בבית חולים עם ירך מרוסקת, שני חוליות בגב מרוסקות, פגיעת בטן, כליה, ריאה, צלע שבורה, ועוד נזקים "שוליים" יחסית, ועדיין לא הזכרנו את פגיעת הנפש הצפויה לו ולמשפחתו, את הנזקים החברתיים והכלכליים שלו ושל משפחתו, וכל זה על שום מה, שבריר שנייה של חוסר אחריות, אילו הנהגת הייתה מסתכלת בראי, כלום לא היה קורה, אילו רק הייתה מרפה מדוושת הגז, הוא היה מספיק להתחמק ולסיים את העקיפה, אילו רק הייתה עוצרת בזמן הקטנוען היה מסיים את העקיפה בבטחה, אך כל זה לא קרה, זה נשאר ב"אילו רק"...
אני יודע שזה "סקסי" מאוד להאשים את רוכבי הדו גלגלי, מבחינת הנהג הרגיל הם מהווים מטרד על הכביש והם תמיד אשמים וגם המשטרה אינה טומנת ידה בצלחת. אבל בואו נחשוב לרגע, מה היה קורה אילו היו אוסרים שימוש בדו גלגלי? התשובה שלי לציבור נהגי הרכבים ולקובעי מדיניות התחבורה בישראל היא פשוטה: כולכם צריכים לסגוד לעפר שדורכים עליו אלה שמשתמשים בדו גלגלי במקום ברכב. אלה שאתם אוהבים לשנוא ומסכנים את חייהם יום יום בכביש, חוסכים גם לכם, ברמה האישית, לאומית, והעולמית, כל כך הרבה שאפילו אינכם מדמיינים, כמו למשל זיהום אוויר בעולם, צריכת אנרגיה כלל עולמית, צריכה מוגברת של מתכת ופלסטיק, חנייה ברחובות הערים, עומס בכבישים, בניית תשתיות תחבורה רבות יותר, ועוד.
זה נכון שיש רוכבי דו גלגלים שנוהגים בחוסר מיומנות, חוסר זהירות, ובחוסר אחריות, בהם יש לטפל ביד קשה, אבל זו אינה סיבה מספקת "לנקום" בכל השאר. לפני מספר עשורים ביקרתי במדינה "פרימיטיבית" כמו דנמרק, שם היה כלל ברור, נהג רכב שפגע בדו גלגלי (כולל אופניים) היה קודם כל אשם, ממש כפי שבארץ כשרכב פוגע ברכב אחר מאחור, נהג הרכב הפוגע קודם כל אשם. כך, בזכות כלל זה נזהרים נהגי הרכבים שבעתיים, בדיוק כפי שהמציאות מחייבת.
לסיכום לא תאמינו מה קרה לתאונת הקטנוע שתיארתי, המשטרה סגרה את התיק, ואני מחויב בכתבת המשך.