לכשתסתיים פרשת אולמרט המבחילה, יהיה על התקשורת לבחון אפשרות לצאת לנבצרות זמנית כדי לערוך חשבון נפש מעמיק על התנהלותה לפני פרוץ הפרשה ובמהלכה. על עיתונאים רבים יהיה לחשוב היטב האם גם הפעם לא נחצו כל הקווים האדומים. נכון שבישראל הקווים האדומים זזים בקצב מטורף לכאן או לכאן אך כל אדם סביר אינו יכול שלא להתרשם שמי ששופט בישראל זו התקשורת.
יש להבדיל בין ההיבט הציבורי של פרשת אולמרט לבין ההיבט המשפטי. מן הראוי היה שהתקשורת הישראלית תעסוק אך ורק בפן הציבורי. זהו המנדט שלה ולא יותר מכך. נכונה גם הטענה שהמשפטיזציה של ישראל מגיעה לממדים מדאיגים, אך אין לאדם מן הישוב כל זכות להחליף את בתי המשפט ומערכת אכיפת החוק.
במשך תקופה ארוכה התקשורת כבר שפטה את נשיא המדינה לשעבר תוך שלהוב היצרים, תרתי משמע. עד כתיבתן של שורות אלה משה קצב לא נתבע לדין. שום כתב אישום לא הוגש נגדו. מדוע התרגילים המשפטיים שלו הצליחו יש לשאול את פרקליטות המדינה. נכון שזה מכוער ולא ידידותי לסביבה, אך מה לעשות שלמרות כל האנדרלמוסיה, יש בכל זאת מקום שבו מתבררות אשמות אדם, והכוונה אינה לרחוב ולא לאולפנים הפותחים את שידוריהם למסע אין-סופי של ספקולציות כדי להעלות את הרייטינג ולמכור את התחתונים המיוצרים במפעליהם של פטרוני הערוצים.
התקשורת תצטרך לשאול את עצמה איך הגענו עד כדי כך נמוך שאפילו חזקת החפות שהיא זכות שיש לכל אדם, הופרה ברגל גסה גם בפרשת אולמרט. איך עיתונאים המקדשים את טוהר המידות וזכות הציבור לדעת שיתפו פעולה עם אולמרט, כמו גם עם אחרים שהיו ראשי ממשלה, בהסתרת התרבות "הנהנתנית" לכאורה? איך יתכן שאפילו למען לא יהיה משוא פנים ולא לזות שפתיים, עיתונאים הפכו לחבריהם של הפוליטיקאים שמידיהם אכלו וממשיכים לאכול ולא חשבו אפילו על בעייתיות הקשר? מדוע כאשר כמה עיתונאים אמיצים, נטולי כל אינטרס אישי, חשפו את התרבות הרעה של הפוליטיקאים, מייד הם נהדפו או הושתקו על-ידי חבריהם?
תמוהה מאוד העובדה שמועצת העיתונות לא נקטה עד היום עמדה ולא השמיעה את קולה. העומדת בראשה, שופטת בית המשפט העליון לשעבר, דליה דורנר, לבטח יודעת טוב מכולם כמה הפרות חוק לכאורה בוצעו על-ידי העיתונות. מדוע אין היא משמיעה את קולה? האם העובדה שזכויות אדם בסיסיות מופרות חדשות לבקרים אינה מדאיגה את השופטת המכובדת?
מדליפים המשטרה והפרקליטות וכן עורכי הדין מדליפים ללא הפסק, כל אחד מתוך האינטרסים שלו. העיתונים או אולפני הרדיו והטלוויזיה מוצפים בפרשנים ומומחים למשפט המאשימים בריש גלי לפני שבכלל הוגש כתב אישום. אין מדובר בפעם הראשונה שכך נוהגים. כל ראשי הממשלה בעשרים השנים האחרונות נשפטו בציבור, בכיכרות, ואפילו כתב אישום לא הוגש נגדם. היכן זכות הטיעון וההתגוננות של הנאשם?
עדותו של טלנסקי היא הוכחה ניצחת לטירוף המערכות. האיש לא הספיק לסיים את דבריו וכבר היו פרשנויות משפטיות מוזרות בתקשורת. הכל און-ליין, ללא בדיקה מעמיקה, ללא הצלבת מקורות, ללא סבלנות לחיקור נגדי של הסנגוריה שמסוגל בהחלט, תיאורטית, להרוס את כל עדותו של טלנסקי.
אם את הפוליטיקאים ניתן להבין, את העיתונאים לא. ההבדל בין עיתונאי לבין רכלן רדוד הוא שהעיתונאי חייב לבדוק את הדברים עליהם הוא כותב או משמיע ואינו מתפתה לאמירות בלתי אחראיות.
ועוד תופעה מחליאה כשלעצמה היא הקירבה בין הפוליטיקאים לבין העיתונאים. גם אם יחזרו על המנטרה שידידות לחד ועבודה עיתונאית לחוד, לא יעזור. מי שאוכל את ארוחת הצהריים שלו עם פוליטיקאי והם מסגירים סודות ביניהם על כוס יין משובח, אינו יכול לכתוב ביקורת למחרת.
למען לא יובן שיש בשורות אלה להגן על ראש הממשלה, יובהר שעל ראש הממשלה להשעות את עצמו או לצאת לנבצרות עד שבית המשפט יחליט אם הוא אשם או לאו. חובתו זו היא למען ניקוי האווירה הציבורית ולמען יתנהלו ההליכים המשפטיים בצורה הוגת כפי שכל אזרח זכאי. עד אז, מן הראוי שגם העיתונאים יצאו לנבצרות מפטפטת מיותרת, חסרת כל בסיס.